משחק מקדים בדרך לצימר

המשחק: אמת ושקר- גרסת הבטא: אמת, שקר ופנטזיה

מצרכים: הבחנה בין טוב ורע, דמיון מפותח ונכונות לחשוף סודות מן העבר.
מהלכים: שחקן א' אומר שני משפטים. אחד מהם אמיתי, אחד שקרי (גרסה למתקדמים: שלושה משפטים – אחד אמת, אחד שקר ואחד פנטזיה). שאר השחקנים, על סמך היכרותם עם הנ"ל והטיקים שיש לו באף כשהוא משקר, מנסים לנחש איזה משפט קרה במציאות ואיזה בדמיונו הפרוע.
צרות אפשריות: "מה זאת אומרת שכבת עם אמא שלי?!"
מספר משתתפים: שניים ומעלה.
לוקיישן אידיאלי: בסביבת חברים טובים ואמינים, כאלה שאתם סומכים עליהם (תתפלאו, אבל כבר יצא לנו לשחק עם כאלה שסיפרו שלושה משפטים שכל קשר בינם לבין המציאות קלוש להפליא).
לוקיישן קטסטרופאלי: אתם בדרך לצימר בגליל, את חושדת שהוא בגד בך.

המשחק: מתחתן, מזיין, זורק

מצרכים: גסות רוח, יכולת להתייחס כאובייקט מיני לגברים ונשים כאחד.
מהלכים: שחקן א' שולף שלושה שמות של יצורים אטרקטיביים יותר ופחות לעבר שחקן ב'. כאלה שהוא מכיר, למשל – "צילה, גילה ויוכבד", או להבדיל – "מרגול, נינט ובר רפאלי". על שחקן ב' מוטלת המשימה הלא פשוטה להחליט ולברור: עם מי מהשלוש היה מתחתן? עם מי מהן היה מעביר לילה סוער? וממי היה נפטר לעד? שעות ארוכות של הנאה, עלבונות ופנטזיה מובטחות לכם אם תבחרו להעביר את זמנכם באדיבותו של משחק דרך זה.
צרות אפשריות: ויכוחים פילוסופיים דוגמת "אם אני מתחתן עם מישהי, האם זה אומר שאני מוכרח גם להזדיין איתה?", וגם מסקנות עגומות כמו "ישמור השם, הטעם שלך נורא".
מספר משתתפים: שניים ומעלה.
לוקיישן אידיאלי: פלרטוטים של לילה ליד מדורה.
לוקיישן קטסטרופאלי: את והחבר הכי טוב של האקס שלך מטיילים בגולן.

המשחק: קזינו נייד

מצרכים: אינטואיציה.
מהלכים: למשחק הזה יש מספר ורסיות, כשהמשותף לכולן הוא אלמנט ההימור. למשל, בזמן הנסיעה באוטו, כל אחד מהמר על מספר הקילומטרים שיופיעו על השלט הבא. מי שהכי קרוב מנצח. פרס אופציונאלי למנצח – הוא יחליט מה משחקים עכשיו. עונש אפשרי למפסיד – מכות. אפשר להמר על כל דבר (מתי הרמזור יתחלף, השיר הבא ברדיו עברי או לועזי, מתי אמא תתקשר לבדוק שאתם בסדר), בכל שלב של הטיול.
צרות אפשריות: התמכרות.
מספר משתתפים: שניים ומעלה.
לוקיישן אידיאלי: כל מקום שבו לא ישפטו אתכם.
לוקיישן קטסטרופאלי: מדבר סהרה. כי להמר על "תהיה סופת חול או לא", זה קצת מורבידי.

המשחק: מקטרים. או: את מי החיים הכי דפקו

המשחק: Never

מצרכים: לא צריך כלום, אבל יש יתרון בולט לבתולים.
מהלכים: יושבים במעגל, או סתם באוטו. כל משתתף – חוץ מהנהג, כן? – מניף חמש אצבעות אל על, רצוי כאלה שמחוברות לאותה כף יד. כל אחד בתורו מספר על דבר שמעולם לא עשה, וכל מי שכן עשה אותו, מוריד אצבע. מעשים לדוגמא: מין עם כבשים, בישול אשכים, איסוף מכתביות. הראשון שכל האצבעות שלו ירדו – הוא המפסיד. מצד שני, את החיים היותר מעניינים, הוא כנראה כבר הרוויח. רוצים להעלות את המתח? שחקו בגרסה המקורית של המשחק, שבה כל מי שעשה את הדבר המוכרז צריך להוריד שוט אלכוהולי כלשהוא.
צרות אפשריות: חברים מתנזרים, כאלה שלא עשו כלום מאז 1996 תמיד ינצחו.
מספר משתתפים: שלושה ומעלה.
לוקיישן אידיאלי: בחושך. אפשר לרמות עם האצבעות.
לוקיישן קטסטרופאלי: טיול של בוגרי חיל ההנדסה.

המשחק: הפסיכולוג

מצרכים: שחקנים שומרי חוק, מתנדב אינטליגנטי.
מהלכים: יושבים במעגל מאולתר כלשהו. המשתתף שעלה בגורל מגורש זמנית, והשאר קובעים חוק כלשהו שלפיו הם הולכים להתנהג עכשיו כקבוצה. חוקים לדוגמא: "כל אחד עונה כאילו הוא היה זה שמימינו", "כולם עונים כאילו הם צביקה פיק", "כולם נמצאים בגיל 5 בגן ילדים", "כל הבנות אומרות את האמת, כל הבנים שקרנים", וכו'. כשהברנש שגירשתם חוזר, יהיה עליו לפנות אליכם ולשאול שאלות, עד שהוא יגלה מה החוק. מכאן התסריט מתפצל: או שהוא יגלה מה החוק שקבעתם וינצח, או שמישהו מכם יתבלבל ויהרוס את הכול ואף אחד כבר לא ינצח, או שתשקעו בביצת הניחושים הזו לנצח וכולכם תצאו מפסידים.
צרות אפשריות: חוקים כמו "כולם עונים לפי השני מימינם" ומשתתפים שלא יודעים כיוונים.
מספר משתתפים: כמה שיותר. שניים, למשל, זה ממש לא מספיק.
לוקיישן אידיאלי: כל מקום שמשרה סבלנות (חו"ל).
לוקיישן קטסטרופאלי: כל מקום שבו אי אפשר להרחיק מישהו מהאזור (אוטו, נניח).

המשחק: השאלון

מצרכים: רשימת השאלות הקבועות של יאיר לפיד, קמצוץ של קיטש.
מהלכים: למעשה, קשה לקרוא לזה משחק. זה יותר טוק שואו, וזה הולך ככה – המשתתף הראשון מציג לחברו את השאלון של יאיר לפיד (מה מצחיק אותך? מה גורם לך לבכות? מה תרצה שיהיה כתוב על המצבה שלך? מה ישראלי בעיניך? כאלה). החבר עונה לו, עד שמתפתח דיון ארוך בסוגיות "ישראליות מהי", "הטוק שואוז לאן" ו"יאיר לפיד – אמת או אגדה".
צרות אפשריות: תשובות ממש גרועות.
מספר משתתפים: שניים ומעלה, אחד על תקן יאיר.
לוקיישן אידיאלי: שביל ישראל.
לוקיישן קטסטרופאלי: שביל "מה ישראלי בעינייך".

המשחק: נחש מי – הגרסה המאולתרת

המשחק: מסיבה

מצרכים: האמת, לא צריך יותר מדי.
מהלכים: מישהו (להלן – "הסלקטור"), מארגן מסיבה. תירגעו, לא באמת. הוא מחליט מראש מה צריך להביא כדי להיכנס למסיבה וכל השאר אומרים, איש איש בתורו, מה הם מביאים למסיבה. משחק לדוגמא:
"אני מביא אבטיח. אתה מכניס אותי?"
"לא"
"למה? אתה מכניס רק אשכנזים?"
וכו'.
המטרה: לגלות מה החוק לפיו מסנן הסלקטור את הבאים למסיבה. הערה כללית לסלקטורים – תשתדלו להיות יצירתיים ולא להיצמד לקריטריונים בנאליים כמו "אני מכניס רק מי שמביא כוסיות", או "אני מכניס רק מי שלא מביא אתיופים". כאלה יש מספיק בתל אביב.
צרות אפשריות: תמיד יש שחקן מתוחכם מדי שחושב ש"כל מי שקוראים לו מתן גלילי" זה דרך טובה למיין אנשים, וגורר את המשחק לנצח.
מספר משתתפים: רבים.
לוקיישן אידיאלי: קומזיץ של ערב.
לוקיישן קטסטרופאלי: אי בודד.

המשחק: סקס

מצרכים: רק מה שנתן לנו הטבע.
מהלכים: אתם לא באמת מתכוונים שנסביר לכם.
צרות אפשריות: סיפיליס, זיבה, הרפס, איידס.
מספר משתתפים: שניים ומעלה.
לוקיישן אידיאלי: אמצע הלילה, המכונית שבקה חיים בדרך לטיזבי-אמו.
לוקיישן קטסטרופאלי: אוטובוס.