תמיד היה בי חלק שקינא נורא בחיבור הפשוט שיש לחלק מהאנשים שאני מכירה למקורות שלהם. מה לעשות, יש דברים כמו מסורת, שאי אפשר לייצר. זה לא שלא ניסיתי. באחד מימי שישי אפילו ויתרתי על זמן האיכות שלי ושל בעלי כדי לעמוד חצי יום במטבח ולבשל ארוחת שבת מסורתית. יום שלם טרחתי במטבח כמו בלבוסטה פולניה.
ליבבתי לביבות, רקחתי מרק עוף, עיצבתי פשטדות בירוק תרד, אפיתי חלות, פרשתי מפה לבנה ואפילו הברקתי את פמוטי הכסף שקיבלתי לחתונה מאנשים שלא הכרתי. כל זה כדי לייצר את מה שאי אפשר לייצר. שייכות.
אם לא הייתי המפיקה של כל האירוע הגרוטסקי, הייתי בטוחה שמשהו עוד רגע יצא זחוח מאחורי המצלמה ויבקש ממני לחייך. זה לא שלא אכלו. אכלו. זה לא שלא דיברו. דיברו. אבל איך שהוא, זה לא התגבש למסורת.
והנה הגיע חג השבועות. אם תציבו במשוואה הזאת את העובדה שהבן שלי אלרגי לחלב, אמא שלי אלרגית לארוחות חג, ומצב הכנרת לא ממש מאפשר לחגוג את בהשפרצות מים, תבינו עד כמה שברתי את הראש עם השאלה "מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות בחג הזה?"
ואז נזכרתי בצביקה ברנדס. זה מהפרות.
קורס מזורז במושבניקיות
אנשים כמוני היו מתים להיכנס לנעליים או נכון יותר למגפיים המג'וייפים של צביקה ברנדס, הרפתן משביל פרות החלב. אם הייתי עורכת של מילון מצויר - תחת הערך "אותנטיות" הייתי מוסיפה תמונה שלו.
ברפת של צביקה בת מאה השנים שבנו הטמפלרים, הוא הקים את שביל פרות החלב יחד עם הילדים וסבתא עדנה. מי שנקלע לידיים של צביקה, לא יצא ידי חובה. כאן לוקחים אתכם ברצינות. לכל דבר יש הסבר. לכל תופעה יש סיבה. הביקור בשביל פרות החלב נראה ומרגיש כמו קורס מזורז במושבניקיות.
אז נכון, שבסוף הטירונות המקוצרת ברפת של צביקה, לא מקבלים הזמנה לארוחת שבת או שבועות. אבל ללא ספק, מרגישים שיוצאים עם משהו. גם אם לא ממש הטרידה אתכם השאלה למה הפרה מלקקת את העגל שלה (כדי להסיר ממנו ריחות של דם שמסמנים אותו כטרף קל...) או מהי ביצה מופרית ומהי ביצה שאינה מופרית - מן הסתם תחזרו הביתה עם המון תשובות. כי במקרה של שביל פרות החלב, השלם עולה על סך חלקיו. האווירה המשגעת שמשרים המבנים הטמפלרים העתיקים, יחד עם ההומור המחוספס כמו לשון של פרה (גם את זה למדנו), יחד עם הרצון האמיתי ללמד ולהעניק למבקרים חוויה יוצאת דופן, עושים את כל ההבדל.
עושים חיים עם הפרות, התרנגולות והאפרוחים
אז למדנו איך לחלוב וחלבנו בעצמנו. אם אתם חושבים שלפרוט על גיטרה זאת אמנות, חכו עד לפעם הראשונה שתאחזו בפטמות ורודות וגדושות ותצליחו לחלץ מהן זרם חם מהביל ומקציף של חלב.
גם למדנו על התרנגולות שבנוסף להיותן קישוט חינני שמהדס ברחבי המשק, הן מהוות הדברה ביולוגית בזכות העובדה שהמעדן המועדף עליהן הוא הזחלים של הזבובים ומיני הקרציות שמאיימות לפגוע בפרות היקרות של צביקה - לא מרססים בשביל פרות החלב כבר למעלה מעשר שנים.
וככה, בנחת עברנו למתחם העגלים שבו מאכילים את היצורים בעלי עיני העגל החומות והטובות בעזרת בקבוקי ענק והתמסרנו לתענוג הפולני הקדמוני: להאביס בלי שהוא יתנגד ולו לרגע..
משם דילגנו לארגזי הדגירה המקסימים, שם פגשנו פנים אל פנים באפרוחים חמודים ובאמהות מסורות שאספו אותם מהר מתחת לכנפיים שלהן כדי להגן עליהם מפני הפולשים (זה אנחנו).
הקטנה הכינה שוקו (הגדול התרחק כי אסור לו לגעת בחלב), וחבצה חמאה, וחלבה פרות והאכלנו עגלים, ליטפנו אפרוחים ואפינו לחם ואכלנו את הלב על כך שיש אנשים שנולדו במקום שבו האבנים של הרפת שלהם יותר אותנטיות מארוחות השבת שלנו.
**
אתם שואלים על ארוחת השבת שלי? נו מה? כשכולם הלכו, התמוטטתי לתוך המיטה כששרירי הרגליים שלי רועדים כמו של סוס אחרי מרוץ. ולגבי מסורת, הבנתי שאם אני רוצה שלילדים שלי תהיי אחת, אני אצטרך להמציא אותה. מה לעשות? כל יין מתחיל במיץ ענבים. אז אני אהיה המיץ ענבים של המשפחה שלנו. אולי, בעוד עשרים, עשרים וחמש שנה, כשהילדים יבואו לאכול אצלנו עם הנכדים, תהייה גם לנו מסורת משפחתית כזאת כמו של הברנדסים. עד אז, תמיד אפשר לנסוע לבית לחם, לבקר. בטח, כששבועות בפתח.
כרטיס ביקור
אמא אפשר שקל?: 20 למבוגר ו 30 לילד תוספת לאפית פיתה 10 ש"ח
אמא יש צ'יפס?: שוקו שמכינים במקום, מזנון צנוע של ארטיקים, פיתות עם שוקולד שאופים במקום.
אמא מתי מגיעים?: בית לחם הגלילית טל. 04-9832437 052-3275682
(כביש 75 בצומת אלונים לכביש 7513 שמוביל לבית לחם הגלילית)
שישי שבת - מ-10:00 16:00. רוב המבקרים מגיעים ב"שבוע החלב", לכן מומלץ מאוד להיזכר להגיע גם סתם במשך השנה. בימי חול - ניתן להתקשר בבוקר ולתאם ביקור. לפרטים נוספים: אתר שביל פרות החלב