קצת משונה היה להגיע ולגלות את דגל סוריה מתנוסס בכיכר העיר, שלא לדבר על כך שלא בדיוק ידעתי איך להסביר את זה לילדים. אבל הדגל היה רק ההתחלה: כל הטיול הזה, למג'דל שאמס ולחרמון, היה נסיון אין סופי להסביר לילדים את מה שאני לעצמי לא ממש ידעתי להסביר.
יש שם, במג'דל שאמס, משהו אחר. אוויר הרים שכל שאיפה ממנו כאילו מנקה אותך מבפנים, תרבות אירוח ששום סט פורצלן דקיק ונימוס מאופק לא יכולים לה, והכנסת אורחים שהופכת בהנף פתיחת דלת כל אורח לבן משפחה. "קודם כל תכנסו", אמר עלי מוכר התנורים והקמינים, והושיב אותנו ליד האש, מוזג לתוך כוסות קטנטנות קפה שחור ומתובל בהל. עלי היה קצין סורי כשמג'דל שאמס עברה לצד הישראלי - וכן, "עברה צד" זה ביטוי מכובס למילה "כיבוש", שכל כך לא מתאימה לטור החופש האסקפיסטי שלי.
כמו ספר ספרייה: להחזיר או לא להחזיר?
תשאלו את תושבי מאג'דל שאמס והם כבר יספרו לכם איך זה לחיות במשך שנים מושגים כמו "גבעת הצעקות", אותה גבעה מפורסמת שמשני עבריה עמדו בני משפחות שנחצו לשתיים והדהדו בצעקות את הגעגועים שלהם. יותר מזה, הם ישמחו להמליץ לכם לאכול במסעדת אין אלאתינה ולהשקיף מהחלון שלה אל עבר הגבעה ההיא, או ייקחו אתכם לסיור ביישוב שבו האויר צלול וקר, ומגשי הכנאפה והבקלאווה משבצים את הרחובות כאילו שאפשר לחיות מסירופ סוכר ופיסטוקים.
ישבנו על הספה בחנות של עלי שפעם היה קצין סורי והקשבנו לסיפורים על המלחמה ועל הגעגוע לאמא שלו, מניחים לו לנשק את הילדים שלנו ולהפשיר את הציניות. עלי לא היה היחיד שקיבל אותנו בחיבוק: הייתה גם נאדין - פקידת הקבלה במלון הבוטיק "נרקיס" - שקיבלה אותנו בחמימות, חיוך יפהיפה וארוחת בוקר טעימה להפליא; הייתה המוכרת המקסימה בחנות המתוקים של אבו ג'בל, שהתעקשה לפנק אותנו במליון ואחד סוגים של בקלוואה; והיה החתיך שפגשנו במזנון השומם במעלה החרמון, שסיפר לנו איך זה להרגיש כמו ספר ספרייה שבכל שבוע מתלבטים אם כן או לא להחזיר אותו: "מה להחזיר? את מי להחזיר? אני נולדתי כאן כמוך. בטח שאני רוצה שלום, מאד. אבל אם יחזירו את מג'דל, אני נשאר בארץ"!
מג'דל שאמס שוכנת במרחק שתי דקות נסיעה מהחרמון. למי שלא בדיוק מצליח להבין מה יש לחפש בחרמון כשהחורף בהכחשה עצמית, אני יכולה לספר שחוץ מסקי יש עוד המון מה לעשות על הפסגה המשגעת הזו. יש משהו באפשרות להעפיל אל ראש ההר העצום בלי לעמוד שעות בתור, בלי להרטיב את הגרביים, בלי לפחד שאם נמצמץ העפעפיים יתפוררו לנו ויתפזרו על השלג. סתם לעלות על הרכבל ולהביט מלמעלה לכל עבר, להתענג על טיול רגלי המשקיף אל נופי סוריה, לבנון ועמק החולה ולנשום עמוק אוויר פסגות אלוהי ושמש חרפית מרצדת.
יותר מעניין משלום במזרח התיכון: מגלשות הרים מטורפות
העלייה והירידה ברכבל היוו אטרקציה נהדרת עבור הילדים, שמצאו את עצמם חגורים על ספסל נוסע, מטלטלים את הקרוקס הצבעוניים שלהם בין שמיים וארץ במעלה ההר, קוראים בהתרגשות ומנופפים מלמעלה לכל המטיילים שטיפסו את כל הדרך ברגל (כן, היו עוד משפחות חוץ מאיתנו). העוצמה שנפרסה לרגלינו כשעמדנו על השפיץ של המדינה, מביטים לכל עבר ומנסים לפענח איפה הים ואיפה בדיוק נגמרים "אנחנו" ומתחילים "הם", הייתה סיבה מצויינת לנסיעה הארוכה.
אבל עם כל הכבוד לשכנינו הסורים והלבנונים, מה שהשניים שלי ראו מלמעלה וגרם להם לפצוח בקריאות התרגשות היה הרבה יותר משמעותי מסוגיית השלום במזרח התיכון, לפחות באותו הרגע. אי שם, מלמעלה, נגלה לפנינו מסלול מגלשות הרים מטורף, שמיועד לכל מי שעבר את גיל שלוש אבל גיל שלוש עוד לא עבר לו. נכון, הגענו בשביל הנופים, הטיול והשקט, אבל נראה אתכם מסתפקים בסיבוב אחד. הכיף הזה שמאפשר לשלוט במהירות הגלישה, להאט אם רוצים (ומי בכלל רוצה) ולגלוש גם כשאין זכר לשלג (מלבד זה שנמצא בצד הסורי, שבינתיים אנחנו נאלצים להסתפק רק בלהביט בו מרחוק), הפך את הטיול המשפחתי למוצלח אפילו יותר. קינחנו את המסע בחומוס משובח במקום הקטנטן של "פלאפל אבו אימן".
מעבר לכביש ניצב מלון נרקיס החביב, וכשהעמסנו את המזוודות והילדים חזרה לרכב התלבטנו אם לעצור כדי להפרד מעלי מוכר התנורים הרגיש או מנאדין פקידת הקבלה היפה. ופתאום היה לכולנו ברור שמשהו במקום הזה בכל זאת עובד אחרת, שכן מתי לאחרונה בכלל עלה בדעתנו לחזור להפרד מאיזה מוכר בקניון? או לשבת ולשמוע במשך שעה וחצי את סיפור חייו של זר גמור? והרי לא תמיד יש לנו סבלנות להקשיב לאנשים שנחשבים קרובים אלינו בהרבה...
ושוב היה זה אור, שהצליח להסביר את הכל במשפט אחד. בערב שמעתי את הקטנה אומרת לו: "איזה כיף היה במלון. חבל רק שכל התכניות של הילדים היו בערבית...", והוא כהרגלו השיב לה: "זה בגלל שהיינו בחוצלארץ, אפילו שלא טסנו במטוס".
אמא מתי נגיע? למי שמחפש נופים גם בדרך, הכי מומלץ לנסוע דרך גונן ומשם לכיוון מסע'דה - ובבקשה לא ליפול ישר על מסעדת השלום. בטוח שאם תכנסו פנימה תמצאו אפשרויות יותר טובות.
אמא משעמם לי... אי אפשר שלא לבזבז כסף במג'דל: אנחנו חזרנו עם המון סוגים של בקלאווה, מנורות חג מולד מיותרות לגמרי ואפילו קמין ברזל. חוץ מזה יש שוק שוקק בעמק היפעורי שמציע תוצרת מקומית, כמו דבש חרובים מתוק ותפוחים נפלאים.
אמא אפשר שקל? מחירים: עלייה ברכבל 40 ₪ למבוגר, 35 ₪ לילד. גלישה במגלשות ההרים 25 ₪ למבוגר, 20 ₪ לילד. לינה במלון בוטיק "נרקיס" 890-950 ₪ לזוג עם שלושה ילדים, 650-775 ₪ לזוג עם ילד אחד, כולל ארוחת בוקר, ויש גם אפשרות לסיור מודרך ביישוב.
אמא יש צ'יפס? חומוס טעים ואירוח לבבי תמצאו בפלאפל אבו אימן, 04-6870923. באקלוו'אה מעולה וכנאפה טעימה (אם כי לא מגבינת עיזים) תמצאו בממתקי אבו ג'בל.
* הכותבת הייתה אורחת מלון נרקיס ואתר החרמון