ארבעה חודשים וחצי למציאות המלחמתית הקשה – ורבים מאיתנו כבר מצפים לחזור לטייל במקומות שהתגעגענו אליהם, ויש גם מי שרוצים לחזור לטייל בעוטף עזה. ולא סתם לטייל בסביבה, אלא דווקא במקומות שבהם אירע הטבח האכזרי, שבהם הועלו בתים באש על יושביהם, במקומות שבהם נחטפו אנשים ממיטתם ואחרים הסתגרו שעות ארוכות במיגוניות ובממ"דים, באותם מקומות שבהם התנהלו קרבות גבורה והיו מעשים נועזים. וגם ביער שבו רקדו רבים, ושרבים לא חזרו ממנו.
הסקרנות הזאת זכתה לכינוי dark tourism – תיירות אפלה, או תיירות אופל – והיא מאפיינת טיולים באזורי מלחמה ואסון, לא רק אצלנו, אלא גם ברחבי העולם. לא מעט ביקורת נמתחה על התיירות האפלה המחתרתית בעוטף, שכבר החלה לקרום עור וגידים, בעיקר מפני שעדיין לא בשלה העת לעשות את זה, לטענת רבים, או לפחות לא בצורה שבה זה מתנהל כעת. אך כשהיא ממוסדת ומעוגנת, מדובר בנישה תיירותית חשובה המושפעת, בין השאר, מתהליכים חברתיים וכלכליים שהמבקרים והתיירים נחשפים אליהם, תוך שהם נוהרים לראות, להיות, לחוות ולשמוע את סיפור המקום, האנשים, הקרבות והאסונות, מכלי ראשון וללא תיווך.
"בשיא הפשטות, התיירות האפלה היא סוג של תיירות שהמוקד והמוטיבציה שלה הם חשיפה של המבקר לסבל האנושי שהתרחש במקום כלשהו המתקשר למוות, לסבל ולעינויים", אומר ד"ר שחר שילה, ראש החוג ללימודי תיירות במכללה האקדמית אשקלון וחבר במנהלת תקומה. "בהרבה מקרים היא קשורה למעשי זוועה לא סבירים, חריגים בכל קנה מידה. כל מקום שהתרחשו בו מקרים כאלה נכנס לקטגוריית תיירות האופל.
"לאסונות יש כוח משיכה גדול, ויש הרבה דוגמאות למקומות כאלה שהפכו לאתרי תיירות, כך למשל כלא אלקטרז, הממוקם על אי במפרץ סן פרנסיסקו, אומנם לא ידוע בהכרח בגלל מוות אבל הוא מתקשר לסיפורי אימה, סבל ועינויים, וזו בהחלט תיירות אופל. כך גם במחנות שבויי הווייטקונג, אנחנו לא מדברים על מוות אלא על עינויים וסבל קשים מאוד. גם צ'רנוביל שבאוקראינה, לצורך העניין, היא מוקד תיירות אקסטרים. עד היום לא ידוע כמה מתו באסון, אבל כן ידוע שהמונים עברו שם סבל נוראי. אפילו הגראונד זירו, המנציח את קריסת מגדלי התאומים בניו יורק, הפך למקום נקי ומרשים לעומת מה שהוא מייצג. גם בית אנה פרנק באמסטרדם מקוטלג כתיירות אופל. מדובר במשפחה שניסתה לשרוד, סבלה מאוד עד שנתפסה ונשלחה לתאי הגזים ורק האב ניצל".
והרשימה עוד ארוכה: כך, למשל, הבונקרים באלבניה, ועידן הגרעין בחולות נבאדה, ופצצות האטום בהירושימה ונגסאקי ביפן. בהירושימה נספו עשרות אלפים וכעת יש במקום נחלים וגנים יפניים, שמציגים את השלווה והשלום שנוצרו לאחר ההפצצה הנוראה באוגוסט 1945. בנגסאקי נפתח מוזיאון שמציג תיעוד של הניצולים לצד היכל זיכרון המנציח את ההרוגים, וכן פארק לאומי שממוקם במוקד הפיצוץ. אתר תיירות המלחמה הביזארי ביותר הוא ההוסטל הסגפני שנפתח בתוך בונקר בסרייבו בירת בוסניה, ובו האורחים "נהנים" מקולות נפץ והדמיות של המלחמה המוקרנות על הקירות על רקע ארוחת הבוקר ורגע לפני שהם נרדמים.
האתרים האלה, ואחרים בסגנון, הפכו ל"אטרקציות" שמושכות מאות אלפי מבקרים בשנה, וסביבם התפתחו אתרי תרבות, הסעדה ולינה, המגדילים את התנועה ואת היקפי ההכנסות. "דווקא הניגודיות בין הטרגדיה והאסון שהתרחשו במקום מסוים מצד אחד, לבין ההתחדשות והפיכתו לאתר שוקק חיים, עשויה להעמיק ולהעצים את סיפור האסון ולהבטיח שהמסרים של המורשת האפלה יונחלו גם לדורות הבאים", אומר פרופ' אלון גלבמן, ראש התוכנית הבין-לאומית בניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת.
גם ברחבי פולין יש עניין רב סביב תיירות מלחמה באתרים המנציחים אירועים, קרבות, שרידים, מנהיגים ואנשים מימי מלחמת העולם הראשונה והשנייה, בגטאות ובמחנות הריכוז. מחנות ההשמדה בברגן-בלזן בגרמניה, באושוויץ ובמיידנק שבפולין הפכו לאתרי תיירות.
"אנחנו לא מגדירים את תיירות המלחמה וההנצחה כתיירות אפלה", אומרת דורותה זדרוזנה, ממלאת מקום מנהל משרד ארגון התיירות הפולני בתל אביב. בשל ההיסטוריה המסובכת והקשה שלנו יש לנו הרבה אתרי זיכרון מתקופות שונות לאורך ההיסטוריה. פולין קשורה מאוד לשואה ולמלחמת העולם השנייה, והזיכרון שלהם מכובד ונשמר בידי מוסדות פולניים שהוקמו למען המטרה הזו. ברחבי פולין נשארו הרבה מחנות ריכוז, אתרי קרבות, אנדרטאות, מוזיאונים היסטוריים ומוזיאונים צבאיים המנצחים את זכר המלחמות והשואה. מצד שני, חשוב לנו להציג גם את הפנים האחרות של פולין – מדינה מודרנית, מלאת אטרקציות וחוויות תיירותיות לצד גסטרונומיה טובה".
מה קהל היעד באתרים האלה?
"המבקרים הם מקומיים, ויש הרבה תיירים, ובהם גם חובבי צבא וקרבות, וכן ילדים פולנים שמגיעים לעתים קרובות במסגרת בתי הספר כחלק מהחינוך שלהם".
תיירות אפלה כחול-לבן
במדינה למודת קרבות כמו שלנו לא חסרים אתרי תיירות הנשענים על סבל ואסונות. גבעת התחמושת בירושלים, לדוגמה, שבה התרחש הקרב של חטיבת הצנחנים מול הלגיון הירדני לכיבוש הגבעה, הפכה למוזיאון ואתר מורשת מרתק. כך גם אזורי הקרבות, הבונקרים המבוצרים, המפקדה הסורית ואתרי ההנצחה ברחבי רמת הגולן – אותם אפשר לראות גם במסגרת סיורים מודרכים שיזמו ב"תיירות קיבוץ אורטל", לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים.
ואם להרחיק אחורה בזמן, במלאת מאה שנה לקרב הפרשים לשחרור באר שבע ביד צבאות אוסטרליה וניו זילנד נחנך שביל אנזא"ק (ANZAC) בדיוק בנתיב שנלחמו בו הכוחות. הטיול בעקבות הפרשים מתחיל במצפור הסמוך לרפת של קיבוץ בארי, המשקיף לתוככי עזה, עובר באנדרטה ביער בארי, בגשר התלוי בנחל הבשור ומסתיים בפארק נחל באר שבע. מסלול יפה ומרתק, וכמה סוריאליסטי שבחלקו לא ניתן לטייל היום בשל המלחמה.
"גם מחנה המעפילים הבריטי בעתלית, אתר מורשת קלאסי, הוא על גבול תיירות מורשת אפלה: הוא מציג סבל של אנשים שבאו אחרי שואת יהודי אירופה ובמקום ללכת לקיבוץ נכלאו במחנה מעצר, רוססו בדי-די-טי וסבלו מאוד", מוסיף ד"ר שילה ומציין שגם בית הכלא בעכו, שהפך למוזיאון המחתרות, הוא תיירות אופל במיטבה.
ואיך זה צפוי להיראות בעוטף?
"הממשק עם העוטף חד וברור. 18 אתרי מורשת היו שם עד לפני אסון 7 באוקטובר, והם לא עסקו בנרטיב האפל, אבל עכשיו בחלקם יכניסו את הנושא הזה. נוסף על זה יוקמו אתרים חדשים, שיהיו אתרי הנצחה: המיצב המצמרר של פסטיבל נובה ברעים, המיגוניות והאנדרטאות הפרטיות שהוקמו באופן ספונטני, כמו למשל 'במיגונית של ענר', לזכר לוחם סיירת הנח"ל ענר שפירא ז"ל שהדף רימונים והציל שמונה אנשים – שם המבקרים מדליקים נרות, מניחים פרח, משאירים אבן, כותבים על הקירות, מציירים גרפיטי. כך גם בכל המיגוניות לאורך כביש 232, שהפכו למיקרו-מוזיאון, וזה מטורף. זה ספונטני, לא מתוכנן, ונוצרת שם הנצחה זמנית שעליה נולדת קומה תיירותית. זה אולי נשמע נורא, אבל למקומות שיש בהם מאפיינים של סבל וכאב יש ביקוש גדול, ומיד כשמתאפשר יש הסתערות המונית עליהם. גם בעוטף יהיו מקומות שיהפכו למוקד משיכה דרמטי.
"ברגע שמגיעים מבקרים להנצחה זו כבר בהגדרה תיירות שמתפתחת להיות תיירות אופל עוצמתית. אומנם היא עדיין לא מתוכננת ואין לה אחיזה, אבל צריך לנהוג בה בכבוד ובזהירות רבה. אנחנו ניתן את דעתנו על הקומה התיירותית המתהווה לצד הנצחות פרטיות של שכונות בתוך הקיבוצים, במושבים, במועצות המקומיות ומעל לכל – של האשכול. כולם רוצים לעשות ולהנציח – קק"ל, משרד החינוך, משרד המורשת ואחרים – אבל צריך להחליט מה הנרטיב שאנחנו רוצים להנציח".
היו דיבורים על לונה פארק, על מתחם מסיבות.
"לונה פארק לא יהיה. דובר על גלגל ענק שישמש נקודת תצפית בסגנון הלונדון איי, אבל זה לא מתאים ל-DNA של האזור. אנחנו עובדים על פיתוח המוצר התיירותי ותהיינה אטרקציות, אבל יותר בכיוון של תיירות חקלאית, כדי להעצים את עולם החקלאות המקומי".
ואיך מגיבים התושבים על ההתפתחות התיירותית הזו?
"זו תיירות שמתפתחת על אפם וחמתם של תושבים שבכלל לא רוצים אותה, אלה שאומרים 'אנחנו לא גן חיות, אל תבואו'. השאלה היא היכן עובר הגבול. הרי אני כתייר יכול לטייל ביערות ובשדות – הם לא ברשות הפרט אלא ברשות הכלל".
"זו לא תיירות ואין פה קשר לתיירות"
ואם בהתפתחות התיירות עסקינן, וברצון לחזור לטייל בעוטף – לא ניתן להתעלם מהקולות הרבים העולים מהשטח לנוכח ההמונים שמגיעים לתור את האזור, ולא לשמחתם הגדולה של חלק מהתושבים. האם תיירות האופל היא זו שתאפיין את מה שיקרה במרחב התיירותי? והאם העוטף יכול ומוכן לקבל את המוני המבקרים והתיירים שיבואו לראות מקרוב את שרידי התופת ואת הבתים המפויחים? נכון לעכשיו התשובה היא לא.
התושבים, שרובם עוד לא חזרו לבתיהם, עדיין מלקקים את הפצעים, חיים את המראות והטראומה, מתאבלים על המתים ומחכים לשובם של החטופים, ורבים מהם מספרים שהדבר האחרון שהם רוצים הוא שייכנסו להם לחצרות, שיסתובבו להם בין הבתים ויפלשו למעט הפרטיות שעוד נותרה להם. ואם לומר את האמת, ישראלים, כמו ישראלים, לא מחכים ל"יום שאחרי" ולא להינתן האות הרשמי להסתער, וכבר מגיעים ברכבים, באוטובוסים מאורגנים ובסיורי תיירות מודרכים, כדי לראות מקרוב. הם מחרפים נפשם ומטיילים באזורים שמוגדרים שטח צבאי – בעיקר בקטע של כביש 232 ובאזור הסמוך לגבול, שבהם עדיין נשמעים אזעקות וקולות ההפצצות. יש מי ש"מתגנבים" לאזורים האסורים, נכנסים לשטח ביער רעים שהיה בו פסטיבל נובה, למגרש המכוניות שנורו, נשרפו ונגררו למושב תקומה. אחרים נעמדים בפתח ביתה של רחל אדרי, הגיבורה מאופקים, מגיעים לקיבוצים ולמושבים, מתדפקים על השערים הנעולים ונבלמים בידי השמירה הקפדנית וכיתות הכוננות. הנחושים יודעים לעקוף גם אותם, וזה כשלעצמו מעלה את מפלס העצבים המרוטים ממילא של התושבים.
"קשה להאמין שיש מדריכים שניחנו בחוסר רגישות ואמינות, שמבטיחים למטיילים סיור בקיבוצים וכניסה לבתים, רק כדי לסגור קופה על גבנו", אומרת רותי, תושבת אחד הקיבוצים. ומוסיף עמי בינדר: "השתחררתי לא מזמן משירות מילואים ארוך בעוטף, ואני וחבריי החיילים נדהמנו לראות אוטובוסים מלווים במדריכים מגיעים לאתרים הללו. די הזדעזענו. זאת מציצנות ולא תיירות".
אחד מהמתנגדים הבולטים לתופעה הוא בר חפץ, חקלאי מקיבוץ נירים. לפני שבועיים הוא פרסם פוסט שקורא שלא להגיע, ועורר סערה ברשת – סערה שהובילה, בין השאר, לביטול האירועים שתוכננו במסגרת פסטיבל דרום אדום. "במילה אחת לא, ובשתי מילים אל תבואו", כתב והוסיף: "לא בגלל שמסוכן כאן ולא בגלל שמפחיד כאן, וגם לא בגלל הכבישים ההרוסים והקוליסים שהשאירו הטנקים. אל תבואו בגלל דרך ארץ. זה חבל ארץ שתושביו פליטים בארצם, והיישובים נטושים ושרופים – לעשות כאן פיקניק זה כמו לעשות מסיבה בבית של השכן שנמצא בטיפול נמרץ, זה לפלוש למקום כשהמארחים אינם. זה הבית שלנו, והפעם אנחנו לא מזמינים". את דבריו חיזקה אילנית סוויסה, שכתבה בתגובה: "בעיניי זאת פורנוגרפיה של הטבח".
גם דני מקסימוב, יועץ ומשווק אתרי תיירות בישראל, מחזיק בדעה הזאת. "שבועות שתקתי ולא דיברתי בנושא, חשבתי שזה ייעלם, ועכשיו שמעתי שיש שקוראים לזה 'תיירות אופל'. אני עוסק בתיירות שנים רבות ולאחרונה אני נחרד וכועס מתופעה מוזרה שהולכת ומתפתחת, והגיע הזמן להגיד את הדברים בצורה ברורה, זו לא תיירות ואין פה קשר לתיירות. קבוצות מתארגנות ומגיעות לביקור בעוטף, לסיורים ביישובים השרופים ובאתרי הקרבות שעברו את הטבח בשבת הנוראה, ללא הזמנה ותיאום עם היישובים, שאין בהם תושבים ואף אחד לא הזמין אותם.
"אלה בוודאי לא סיורי תמיכה, כי אין תושבים בעוטף ומרבית העסקים לא עובדים וסגורים. אני לא מדבר על סיורי תמיכה מתואמים של תורמים ובעלי עניין, שבאמת רוצים לעזור ולתרום כסף. אלה לרוב מוזמנים על ידי היישובים והכל מתואם. אני פונה לאנשי התיירות, מורי הדרך, מארגני הקבוצות והסוכנים בבקשה – אל תשתפו פעולה עם התופעה הזאת. זה לא הזמן לטיולים באזור העוטף. עוד יבואו ימים טובים יותר. תנו להם זמן לעכל את השבת השחורה והאובדן הנורא. תנו להם לחזור הביתה, תנו לחטופים לחזור, תנו למלחמה להסתיים ואז נחזור לעוטף בתמיכה ובאהבה גדולות. כלניות יפרחו גם בשנה הבאה".
"פנו אלינו מדריכים ברצון לבקר בקיבוץ וכולם סורבו מייד", מחזקת מירי גד מסיקה, דוברת קיבוץ בארי וחברת המשק, את דבריו של מקסימוב. "בארי הוא לא אתר תיירות לעלות אליו לרגל, זה לא משהו שאנחנו חושבים עליו עכשיו ואין דיבור בנושא. בעתיד בטח תהיה לנו מחשבה איך לתעד, לשמר, לכבד ולהנציח את האנשים ואת המקום, אבל עכשיו זה לא מתאים, בטח לא כשכל החטופים עדיין לא חזרו והקיבוץ עדיין לא מקום בטוח למגורים. אנחנו עדיין חיים את 7 באוקטובר וצריכים להבין מה קרה פה".
אבל יש אנשים שנכנסים לסייר בקיבוץ.
"השער סגור ויש שומר שרשאי להכניס רק את מי ששמו ברשימה ומגיע בתיאום. הכל מוסדר והפרטיות של החברים חשובה לנו. היחידים שנכנסים הם בני המשפחה והחברים של החברים, או קבוצות הסברה, תקשורת ותיעוד משאבים, שתיאמנו להם ביקור. הסיור לקבוצות האלה נעשה בליווי צמוד, במעטפת החיצונית של הקיבוץ, ואסור להיכנס לבתים, פרט לאלה שהמשפחות אישרו את הכניסה אליהם".
לעומת מי שהמקומיים מגדירים "חסרי אינטליגנציה רגשית", "טרמפיסטים שחוגגים על הדם שלנו" ו"מארגנים סיורים סביב הטרגדיה האישית שלנו", יש מי שעושים את זה בצורה מסודרת, מאורגנת, מתואמת ומכבדת, ועל הדרך גם מצליחים להביא משלחות עם כיס עמוק, שבסוף הסיור שולפות כרטיס אשראי ותורמות ביד נדיבה לתמיכה באזור ולשיקומו.
בשטח יש כמה חברות שאחראיות לארגון, להפקה ולהדרכה של סיורים לקבוצות שמגיעות מחו"ל, ובהן משלחות של תורמים, ארגונים, מתנדבים, קרנות פילנתרופיה, גופים ציבוריים, וכן פוליטיקאים, שחקנים, מובילי דעת קהל ואנשי מפתח – שמגיעים לסייר במקומות שנפגעו ומביאים ערף מוסף בהפצת התמונות והסיפור שלנו בעולם. ודי אם נזכיר את הביקורים של אילון מאסק, ג'רי סיינפלד, דברה מסינג ואיוונקה טראמפ.
החברות שמארגנות את הסיורים מגיעות בעקבות פניות של המועצות המקומיות, של משרדי הממשלה, של הקיבוצים, של תורמים וגופים פילנתרופיים, שבאים עם אג'נדות שונות כדי לראות, להכיר ולהבין איך הם יכולים לסייע. הן בונות להם סדר יום ממקום רגיש – מצד אחד כתושבי המקום, מצד שני כמי שמייצגים את הרשויות – והן למעשה הגורם המחבר וצוות החשיבה שמרכז את הכל ומביא לידי ביצוע בשטח, תוך יצירת קשר עם נציגי היישובים, הקיבוצים והערים שנפגעו. על הדרך הן מציגות את המורכבות הביטחונית באזור וכן את המרחב הכפרי, ההתיישבות, הקהילתיות, האקולוגיה, החקלאות והתיירות, ומציפות את הבעיות שהתגלו בשטח מאז 7 באוקטובר.
"מטרת-העל של סיורי הסולידריות והתמיכה הרשמיים האלה היא למצוא את האיזון. כרגע הכל עוד טרי ופתוח. יש קהילות סגורות בקיבוצים ובמושבים, להבדיל משדרות ואופקים, שהן ערים פתוחות ואף אחד לא יכול לעצור את המבקרים מלטייל שם, לראות מה קרה, להתייחד ולהדליק נר זיכרון. הצורך מובן. אנחנו לא רוצים שהעוטף יהפוך לאתר זיכרון אלא לאזור אופטימי ופורץ דרך, עם צמיחה, פריחה ותקווה, ועל זה אנחנו שמים את הזרקור", אומרת ש"כ, מנציגות החברות האלה.
לאן הולכים מכאן?
למרות הכעס והתרעומת של התושבים, תעשיית הסיורים בעוטף עולה כפורחת לא פחות מהכלניות שמכסות עכשיו את האזור במרבדים אדומים. "אתרי התיירות בעוטף, היכן שחזרו להתגורר ביישובים, פתוחים ופעילים בהתאם להנחיות גורמי הביטחון", מציינת דורון אשטן, מנכ"לית עמותת התיירות שקמה–בשור. "נכון להיום אין מגבלת הגעה, אבל אנחנו לא מקיימים סיורי תיירות, למעט סיורים שמעוניינים להגיע לאתרי התיירות הפעילים. במסגרת הסיורים אין ולא תתאפשר כניסה לשום יישוב או קיבוץ שנפגע ב-7 באוקטובר. מי שעושים זאת מגיעים בתיירות לא מנוהלת, עצמאית".
"כחלק מהשבת התיירות לעוטף הקימו את מנהלת תקומה, שעובדת רוחבית בכל הנושאים, כולל בתיירות", אומר ד"ר שילה. "לצורך כך העמידו לרשותה 18 מיליארד שקל, מתוכם 3 מיליארד מוקצים לתיירות. "הכספים ישמשו, בין השאר, לתיעוד, להנצחה ולבניית 600 חדרים בארבעה מלונות, שיוקמו בתוכנית מהירה שתאושר בתוך תשעה חודשים. תהיה גם לינה כפרית ויוגדלו אחוזי הבנייה לאתרי לינה קיימים. המטרה היא להגיע בתוך שבע שנים לכ-1,200–1,500 יחידות אירוח, לעומת 350 שקיימות היום, ובכך להפוך את מערב הנגב לאזור תיירות מרכזי וחשוב, ולהגדיל את היקף התיירות הנכנסת".
רותם אבישר, מנהלת אברהם טורס, מציינת למשל שגם לפני השבת השחורה ארגנה החברה סיורים בעוטף, אך מאז כבר הבינו שיצטרכו לשנות את הנרטיב. "בעולם אין הבנה וידע מה מתרחש בישראל, ויש לנו אחריות לתווך, להסביר, להראות ולחשוף את המציאות האמיתית והמורכבת". בתוך כך, מתקפת הפתע גרמה להבנה שיש צורך ביותר סיורי עומק בעוטף, בדגש על הקהילות השונות, הקונפליקטים, המורכבויות והמציאות הישראלית. המטרה היא לא לחשוף רק את הזוועה אלא גם להבין איך להצמיח ממנה תקומה.
"צריך לזכור שהנגב המערבי הוא לא חבל תיירות כמו רמת הגולן, הגליל, תל אביב או ירושלים", מסכם ד"ר שילה. "זה לא היה יעד מבוקש, וחלק מהאתגר שנוצר הוא לפתח עוד רעיונות כדי לקדם את התיירות באזור ולפרוס אותה על פני כל השנה, מעבר לפיק שנתי בפסטיבל דרום אדום. אנחנו צריכים לעבוד מהר כדי לבנות תוכניות, כי בקצה של כל תוכנית יושב תקציב של מנהלת התקומה, שאנחנו צריכים להגיש עד 15 במרץ כדי שתהיה לגביה החלטת ממשלה. לי, כמתכנן תיירות, יש כרגע אפשרות לקחת את האסון והמשבר שנוצר וליצור הזדמנות תיירותית לאזור שמעולם לא היה מקבל כזו תשומת לב, הזדמנות ותקציבים – ומה שלא נעשה שנים צריך לסגור עכשיו בפחות משלושה חודשים".