לינוי (השם המלא שמור במערכת, כיתר השמות בכתבה), סטודנטית למנהל עסקים, נדרשה להגיש עבודת סמינריון שגרתית כחלק מלימודיה לתואר הראשון. זמן קצר לפני מועד ההגשה לינוי הבינה שלא תספיק לכתוב את העבודה, לכן החלה לחפש באינטרנט אחר כותב עבודות מוסמך, אחד עם "תעודות" כהגדרתה. "חיפשתי מקום רציני והגעתי לאתר שהיה נראה לי מסודר, אפילו היו שם המלצות של אנשים", היא אומרת. לינוי פנתה לחברת "אקדמיק", המוכרת גם בשם "90100 X", אשר מציעה לכתוב עבור הסטודנט עבודות אקדמיות בכל התחומים. היא שילמה לחברה מראש שליש מ-3,900 שקל, עלות העבודה, וסוכם בין הצדדים כי תעביר את יתרת הסכום לאחר שתקבל את העבודה.
"היום שלפני תאריך הגשת הסמינריון הגיע, והם לא שולחים לי כלום", מספרת לינוי. "כתבתי להם מלא מיילים שלא זכו לתשובה, וכשהתקשרתי לשאול מה קורה הם ניתקו לי את הטלפון בפרצוף. בשעה 12 בלילה צלצל אליי סוף סוף הבעלים והמנהל של החברה, והוא לא הסכים לשלוח לי את העבודה במייל עד שלא אעביר את שאר הסכום. אמרתי לו שיש לי כסף מזומן ושאפשר להיפגש, והוא קבע איתי באיזה מקום הזוי בדרום תל אביב. הוא אמר שהוא יראה לי את הסמינר רק אחרי שאביא לו את הכסף. בסוף נפגשנו באחת בלילה. אמא שלי הייתה בדיבורית כל הזמן, ממש פחדתי".
כשלינוי חזרה הביתה היא גילתה שהעבודה שאספה בחושך לא ממש עומדת בדרישות הבסיסיות של עבודה סמינריונית, וגם לא תואמת את ההוראות המדויקות שהדגישה בפני החברה. כותב העבודות שינה לחלוטין את שאלת המחקר על דעת עצמו וללא שלינוי קיבלה אישור לכך מהמרצה. עוד באותו לילה התקשרה ל"אקדמיק" וביקשה שיתקנו את עבודתה. באותה שיחה הובטח לה כי דרישותיה ייענו, אך לדבריה גם המוצר הכביכול-משודרג נראה בדיוק אותו הדבר. לאחר פנייה נוספת קיבלה ממנהל החברה את המייל הבא: "להזכירך, במייל הראשוני ששלחתי כתוב בצהוב זוהר כי גמר העבודה הוא מצדי ואני מחליט על סיומה, וזאת כדי להימנע ממצב שתלמיד יגיד עד אין סוף כי 'העבודה לא גמורה'. המוצר שנשלח לדעתי הוא מעולה וראוי לציון גבוה". המרצה באוניברסיטה חשבה אחרת – והעניקה ללינוי ציון נכשל, ואף הוסיפה כי אינה מוצאת את הקשר בין הניתוחים בעבודה לשאלת המחקר.
לינוי אינה היחידה שנפלה בפח. סטודנטים רבים משלמים אלפי שקלים לחברות המציעות לכתוב עבורם עבודות אקדמיות – ומקבלים בתמורה תוצרים ברמה נמוכה שאינם תואמים את בקשתם, בין היתר עבודות המועתקות בשלמותן ממאגרים אינטרנטיים המוכרים אותן במחיר נמוך בהרבה. בלי ששמו לב הם מוצאים את עצמם בצרה כפולה: גם נתונים לחסדיו של הכותב האלמוני בתקווה שיעמוד בהסכם, וגם מסתכנים בחשד להעתקה. אם תרצו, "החטא ועונשו – גרסת הקמפוס".
20 אלף לדוקטורט
לאחרונה נערך באוניברסיטת בר אילן כנס מיוחד בנושא היבטים מעשיים ועיוניים של תופעת ההעתקות והמכירות של עבודות באקדמיה שנפתח בשאלה "של מי התואר הזה?". עמוס נבו, עיתונאי ומרצה לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, אמר במהלך הכנס כי המספרים המדויקים אמנם לא ידועים, אך מספר הסטודנטים ש"עושים קיצורי דרך הולך וגדל" וכי התופעה הפכה ל"מכת מדינה".
התופעה הזאת, של תוצרים אקדמיים מועתקים או פשוט מוזמנים בשלמותם מהאינטרנט, עושה צעד קדימה, למקום נועז וממוסד בהרבה. סטודנט שאינו מעוניין לכתוב בעצמו את העבודה שהוטלה עליו בלימודיו – יכול בשיטוט מהיר באינטרנט לקבל הצעות רבות מחברות מסחריות, שכל תכליתן, לדבריהן, היא לכתוב עבורו את עבודתו האקדמית. מההתחלה ועד הסוף, לפי דרישתו, בהתאמה מושלמת למידותיו.
איך זה אמור לעבוד? די פשוט, האמת. לאחר הקישור הראשוני עם החברה מעביר הסטודנט סילבוס, מאמרים ושאלת מחקר לכותב העבודה בתשלום, ומחכה לתוצאות. כותב הצללים אמור בעיקרון להיות בקשר תמידי עם הסטודנט כדי לוודא שהעבודה נכתבת לרוחו – אך ברבים מן המקרים הקשר בין השניים מתמצה במועדי התשלום וההגשה בלבד. לעיתים גם השאלה העומדת בבסיס הסמינריון תנוסח על ידי כותב העבודות בעצמו, כשהסטודנט יגלה רגע לפני ההגשה מהו הנושא שאותו ביקש לחקור. המחיר של עבודה סמינריונית ינוע בדרך כלל בין 2,000 ל-4,500 שקלים, כשמגוון הנושאים רחב וכמוהו גם טווח האפשרויות לעבודות מתקדמות יותר. כתיבת תזה, למשל, תעלה בין 5,000 ל-7,000 שקלים. עבודת דוקטורט מלאה תוכלו לקבל תמורת 20 אלף שקלים.
כיום קיימות בשוק למעלה מעשר חברות המציעות את שירותי מכירת עבודות, וזה בלי לדבר על כותבים בודדים שפותחים עסק עצמאי בבית. החברות עושות זאת תחת ניסוחים מכובסים של "עבודות לדוגמה" ומצהירות כי הן מספקות את השירות כ"מקור מסייע" או "חומר רקע", ומקבלות עשרות פניות מסטודנטים בשבוע. חלק גדול מהן החלו כעסק של איש אחד, שקיבל עוד ועוד הזמנות עד שהחליט להתרחב – לפעמים עד להעסקת 20 כותבים אשר משתכרים שכר שעתי של כ-30 שקלים לשעה. נעמה, למשל, כותבת עבודות לאחרים כבר שנתיים וחצי. היא התגלגלה לתחום האפור לאחר ראיון עבודה שבמהלכו נאמר לה כי תיקח חלק במחקר אקדמי. מהר מאוד התברר התפקיד כמשהו אחר לגמרי. גם העובדה כי היא מחזיקה בתואר ראשון בלבד לא מנעה ממנה להתחיל לעבוד על דוקטורט של מישהו אחר.
"אני רואה את עצמי כאמנית", היא אומרת. "אני עוזרת לסטודנטים שלא יכולים לעשות את זה, אנשים שיש להם עבודה וילדים - ואם אני יכולה לעזור אז למה לא? לאחד הסטודנטים שהזמין ממני דוקטורט, למשל, יש בעיית ראיה קשה ושפת האם שלו לא עברית והוא לא יודע אנגלית. תרגומים של כל המאמרים זה הון תועפות, וכנראה שהוא עשה את החישוב שלו והעדיף שיכתבו לו את העבודה".
חיים שמאי, הבעלים של חברת "סמינר קינג", שעל פי דבריו מעניקה ייעוץ לימודים, מסביר גם הוא את מימד השליחות במקצוע: "הבעיה של הדור הזה זה שהם לא יודעים לכתוב", הוא פוסק. "מקבלים אותם לאוניברסיטה למרות שלא צריכים לקבל. רף הכניסה מאוד נמוך במכללות מסוימות והסטודנטים לא מצליחים לעמוד בדרישות, הם לא אינטלקטואלים. הם צריכים עזרה".
להכין עבודה בלי ספרים
גם אם העסק לבש פנים ממוסדות ולוק מעוצב, לא פעם התוצאה הסופית היא מוצר ירוד, לוקה בפרטים, ויותר מזה – מועתק ממקום אחר. "יצא לי גם לראות סיפורי הצלחה בחברה, אבל יש כאן גם כישלונות איומים", אומר רמי, כותב עבודות באחת החברות הגדולות בשוק. "לא חסרים סטודנטים שנפלו בפח כי הם הגיעו לכותב עבודות לא טוב. הרי גם להעתיק מהאינטרנט צריך כישרון, צריך לדעת מה לעשות עם המידע הזה".
דן, סטודנט לתואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל, היה מאלה שהרגישו מקרוב כמה זה כואב לעשות קיצורי דרך. הוא איתר חברה באינטרנט שהבטיחה לו כי יזכה לציון מעל 90, רכש שתי עבודות סמינריוניות הכרחיות לסיום התואר במחיר 2,400 שקלים האחת – וקיבל אותן חזרה עם פידבק בהיר ומתומצת מהמרצה שלו: נכשל.
"אחרי שכל זה קרה דיברתי עם אחת המתרגלות והיא אמרה שהעבודה שלי לא הייתה קשורה לכלום, שרק בזכות ההיכרות בינינו היא לא מעלה אותי ישר לוועדת משמעת", הוא אומר. "צריך להבין שהחרשנים אולי לא עושים את זה, אבל רוב האנשים כן מגיעים בסוף לאיזושהי חברה שתעזור להם".
במשך ימים ארוכים אחרי המקרה ניסה להשיג את החברה, ורק כשאיים בתביעה חזרו אליו. "הם אמרו לי שאני יכול להביא להם את העבודה עם הציון ואז הם יחזירו לי שליש מהכסף. הסברתי להם שנכשלתי בסמינרים, זה לא שקיבלתי 60 או משהו, נכשלתי. אבל המנהל אמר לי 'זו בעיה שלך, הכותב לא מתכוון להחזיר לך את הכסף'". עברה שנה מהמקרה, דן עוד לא סיים את התואר והוא עדיין כועס: "אני פשוט לא מבין איך אפשר לעשות דבר כזה לבן אדם, אני מנסה לאתר עכשיו עוד סטודנטים ולהגיש תביעה ייצוגית".
דן יכול לנסות לפנות לברק, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, שהגיע לחברת S.R ACADEMIC לאחר שנתבקש לכתוב עבודה בת 15 עמודים בחוג להיסטוריה של עם ישראל. "היה לי עומס בלימודים, הייתי צריך לעמוד בדד ליין של הגשה, חיפשתי קצת בגוגל והם היו אחת האופציות הראשונות בחיפוש", הוא מספר. "הם היו הראשונים והיחידים שדיברתי איתם והם התפארו בכותבים שרגילים לכתוב עבודות בתחום".
ברק נתבקש לשלם 1,200 שקל, מתוכם 600 כמקדמה. בתמורה היה אמור לקבל עבודה הסוקרת את ההיסטוריה של משפחתו ושל הקהילה היהודית שבתוכה היא חיה, אבל לדבריו התוצאה הייתה מחפירה. "הכותבת הכינה לי משהו ברמה של עבודת שורשים בכיתה ח', כולל שער מביך. אמרו לי שהיא תהיה מוכנה להגשה פיקס, אבל כשדיברתי עם הכותבת היא נשמעת בחורה לא בקיאה, מעופפת, ששלחה לי שלוש פעמים גרסאות מתוקנות, ועדיין זה היה נראה נורא. ניסוחים עילגים, שגיאות כתיב, בסוף נשברתי ושכתבתי את הכל בעצמי".
שוני אשכנזי, שעבד תקופה קצרה בחברת "אקדמיק", מסביר שהפער בין החזית המצוחצחת לתוצאות המאכזבות בשטח הוא כמעט בלתי נמנע, ונוצר מהקפדה מודעת על חפיפניקיות במיטבה. "בהתחלה, כשרק הגעתי לכאן, אמרתי לעצמי 'איזו קריעה, אני הולך לכתוב עבודות אקדמיות, זה קשה' - אבל אז ראיתי שאין בכלל ספרים במקום", הוא אומר. "הבעלים של החברה הדגיש כי הוא רוצה כמות ולא איכות. הייתי עושה עבודה סמינריונית בשלושה ימי עבודה. הוא תמיד היה אומר 'מי אלה הסטודנטים שלנו? ערבים, דיסלקטים ודפ"רים'. בתור דיסלקט קצת נעלבתי".
"זו תמימות לחשוב שכותב העבודות יכתוב לך עבודה ספציפית. הכותבים הם רמאים ופעם אחר פעם הם מוליכים שולל את הסטודנטים בטענות שמדובר בעבודה אותנטית, כאשר זה לא המצב", מסביר עו"ד גיא פלנטר, שמתמחה בלייצג סטודנטים שעומדים לדין משמעתי. "האינטרס הכלכלי שלו זה למכור את העבודה כמה שיותר פעמים, ומכיוון שזו עבירה - הסטודנט גם לא יחשוף את כותב העבודה. הם מנצלים את זה".
שואלים כאן: "איפה קנית את שלך?"
על פי החוק היבש קנייה של עבודה אקדמית והגשתה היא עבירה פלילית, שכן מדובר בזיוף ובקבלת דבר במרמה. אלא שעד היום אף סטודנט לא הועמד לדין פלילי על קנייה או העתקה של עבודה, למעט בפרשת אוניברסיטת לטביה, הידועה גם כ"פרשת התארים המזויפים". שם הורשעו לראשונה בכירים בקניית תארים אקדמיים. בית המשפט הבהיר אז כי למדינה קיימת הסמכות לשלול הטבות מסטודנטים שלא עמלו בדרך לתואר, אלא השיגו אותו במרמה.
סטודנט שנחשד בהעתקת קטעים מעבודה אמור להישפט בהליך פנים אוניברסיטאי הנקרא "דין משמעתי". במהלך המשפט הוא מיוצג על ידי "סטודנט סנגור" שממנה אגודת הסטודנטים. רף הענישה בדין המשמעתי בדרך כלל לא חוצה את רמת הנזיפה, אבל במידה שנרשמת הרשעה בגיליון הציונים הסטודנט מורחק לצמיתות מהמוסד האקדמי ונאסר עליו לעבור למוסד לימודים אחר. מדובר במקרים נדירים, כך מעיד אלירן דרוקמן, סטודנט סנגור מאוניברסיטת תל אביב שייצג בשנה האחרונה כעשרה סטודנטים שנחשדו בהעתקה. דרוקמן מסביר שכדי להעלות סטודנט לדין משמעתי המרצה חייב הוכחות קונקרטיות לדבר עבירה, וההוכחות היחידות תלויות במציאת העבודה באינטרנט. כשהדבר לא צולח, זוכים הרמאים מההפקר. "הסטודנטים שמגיעים לוועדות – ואני יודע את זה כי גם אני סטודנט – לא מייצגים את אוכלוסיית הסטודנטים שנוהגים לרכוש עבודות, הם פשוט אלה שנתפסים", הוא מספר.
קהל הלקוחות, אם תהיתם, מגוון למדי. עו"ד פלנטר מספר כי רוב הסטודנטים שפונים אליו לעזרה לומדים מקצוע הדורש רישיון – משפטים, ראיית חשבון ורפואה. כותבי העבודות מצביעים על פניות רבות שמגיעות מהפקולטות למדעי החברה, מהחוגים לתקשורת, מתלמידי מנהל עסקים, כלכלה ומדעי ההתנהגות. כולם מסכימים על כך שמדובר בתחביב יקר.
"אני לא מכירה מישהו שעושה את הסמינרים שלו לבד. זה ידוע ויש על זה גם דיבור – שואלים כאן 'איפה אתה קנית? איפה את קנית את שלך?'. זה במסות מטורפות", אומרת דנה, סטודנטית במכללה האקדמית תל אביב יפו. במהלך התואר בכלכלה קנתה שבע עבודות קטנות במחירים משתנים, אולם לקראת העבודה הסמינריונית שהוטלה עליה להגיש החליטה לפנות ל"מקצוענים". התחייבו בפנייה כי הסמינר ייכתב במיוחד עבורה מההתחלה ועד הסוף, היא פתחה את הארנק ושילמה 3,000 שקלים – והסוף ידוע. המרצה החזיר לה את העבודה ללא ציון, וקבע כי היא הועתקה בשלמותה מהאינטרנט.
חוסר האונים הזה מורגש גם אצל סגל האוניברסיטאות. "אפילו אם אני מבינה שסטודנט שלי העתיק עבודה, אין לי מה לעשות עם זה – זו מילה שלי נגד מילה שלו", אומרת מרצה באוניברסיטת תל אביב שהעדיפה שלא להיחשף, כי מקרה כמו זה שהיא מתארת מתנהל בימים אלה בדין משמעתי. "לפעמים אני פשוט יודעת שהסטודנט שלי לא כתב את העבודה. אני יכולה להכניס פסקה לגוגל ולעלות על זה, אבל גם אם לא, אני פשוט יודעת שרמת העבודה לא תואמת את רמת הסטודנט".
הסטודנטים יודעים היטב שהם לא עובדים על אף אחד – אבל במצב הנוכחי, נראה שרבים מהם בכל זאת מעדיפים להמשיך ולהסתכן מאשר להתיישב ולכתוב בעצמם תוצר אקדמי מקורי. אפילו דנה מהמכללה למנהל החליטה שבתואר הבא היא גם תזמין עבודות, למרות שנכוותה. "בדיעבד, הייתי קונה את העבודה שוב", היא אומרת. "במהלך התואר הראשון עבדתי שבע משמרות בשבוע ולא הייתי הולכת למכללה אף פעם - אז הייתי צריכה עזרה. הלימודים עצמם גם ככה לא מכינים אותך לשוק העבודה, אז את רק צריכה את התואר ביד. בינינו, לאף אחד לא באמת אכפת מהציון".
תגובות:
מחברת "אקדמיק" לא נתקבלה תגובה.
תגובת המועצה להשכלה גבוהה: "התופעה מוכרת לנו. הבהרנו לכל המוסדות כי ניתן כל גיבוי לנקוט ביד קשה בעניין הזה. עם זאת, אין בידינו לדעת מה קורה בתוך המוסדות הפועלים כגופים עצמאיים וכל מוסד קובע את רף העונשים שלו".
תגובת המסלול האקדמי המכללה למנהל: "מדובר בתופעה מוכרת וידועה במוסדות אקדמיים ברחבי העולם וקיים דיון סוער סביב הנושא ומה הדרכים להילחם בתופעה. לא מדובר בתופעה נרחבת יותר דווקא במכללות, לרבות המסלול האקדמי. אנו לא נתקלים בתופעה זו באופן נרחב, ואם אנו נתקלים במקרה בודד זה או אחר אנו מטפלים בו במלוא החומרה המשמעתית".
תגובת המכללה האקדמית תל אביב יפו: "המכללה מכירה ומתמודדת עם תופעה של סטודנטים המגישים עבודות שאינן שלהם, שהועתקו או נרכשו. סטודנט שיימצא אשם בעבירה של העתקה או הונאה בעבודה יטופל עפ״י תקנון המשמעת וינקטו נגדו עונשים הכוללים פסילת הקורס במסגרתו הוגשה העבודה ואף הרחקה מהלימודים לתקופה קצובה או לצמיתות. האקדמית רואה בחומרה רבה ביצוע עבירות של העתקה או הונאה בעבודה".
תגובת המרכז האקדמי פרס: "אנו נוקטים בצעדים מגוונים על מנת לצמצם את תופעת ההונאה האקדמית. עבודה הנחשדת כלא מקורית, נבדקת על ידי המרצה בהיבט הנידון. אם מתברר שהחשד מבוסס דיו, מוגשת תלונה לממונה על המשמעת, וזה הפועל לפי הוראות התקנון האקדמי ומטיל עונש המתאים בחומרתו לחומרת העבירה ולחוזק הראיות. בדיקה של המקרה אשר צוין על ידי ד"ר שלי שנהב מעלה שאכן הוגשה תלונה ונתקבלה הרשעה. העבודה נפסלה ונערכה הרחקה על תנאי מהלימודים. ערעור אשר הוגש לוועדת הערר העליונה נדחה פה אחד על ידי ההרכב".