כמו כל הורה, יעקב, חרדי בן 30, רוצה לתת לילדים שלו נקודת פתיחה טובה בחיים. "אני רוצה לשלוח את הילדים שלי לבית ספר שתואם את הערכים שלי, אבל כזה שמלמדים בו אנגלית ומתמטיקה ברמה גבוהה", הוא אומר. "אני רוצה שהם יידעו היסטוריה ויהיו אנשים משכילים, שכל האפשרויות פתוחות בפניהם".
זו דרישה הגיונית סך הכל, אבל החיפוש הסתיים ללא תוצאות. "בהתחלה שלחתי את אחד הילדים לבית ספר חרדי, שבו יש לימודי ליבה ברמה נמוכה מאוד. חשבתי שאולי זה ישתנה בקרוב, אבל עכשיו הבנתי שזה לא הולך לקרות. אז בחרתי בבת ספר ממלכתי דתי. אני לא מסכים עם השקפת העולם שלהם, אבל הייתי צריך לבחור בין בורות ללאומיות ובחרתי שהילד שלי לא יהיה בור".
זו לא דילמה פרטית. ביום שלישי אישרה הכנסת את ביטול לימודי הליבה כתנאי לקבלת התקצוב; בכך סיימה את ימיה הרפורמה שהובילו בכנסת הקודמת סיעת יש עתיד ושר החינוך לשעבר שי פירון – רפורמה לפיה ככל שמוסד חינוכי ילמד יותר מקצועות ליבה הוא יתוקצב יותר, ואילו מוסד ללא מקצועות ליבה לא יתוקצב כלל. דבריו של יעקב מאפיינים פלח הולך וגדל באוכלוסייה החרדית שמוחה על היעדר לימודי מתמטיקה ואנגלית וקובע שההיעדר הזה מורגש ומשמעותי גם עבור מי שהשלים תואר אקדמי; 52 חרדים לשעבר הגישו בשנה שעברה תביעת נזיקין נגד המדינה על סך ארבעה מיליון שקלים בסיועה של עמותת יוצאים לשינוי, המעניקה סיוע ליוצאים בשאלה. טענת התובעים היא שהמדינה הפקירה אותם בעודם ילדים כשלא חייבה את המוסדות החרדים בהם למדו ללמד את מקצועות הליבה, ובכך מנעה מהם אפשרויות לתעסוקה והשכלה ולשוויון הזדמנויות.
מטרת התביעה, לטענת חברי יוצאים לשינוי, איננה כספית בלבד - הם מקווים שמדינת ישראל תבין שיש פה מצב אבסורדי שבו רק מי שחובש כיום כיפה זכאי להשתלב במסלולים להשלמת הפערים. יוצאים בשאלה שהורידו את הכיפה, מודרים מאותם תכניות שהוקמו עבור בוגרי החינוך החרדי. אך האם לימודי הליבה באמת חשובים כל כך?
"מי צריך מתמטיקה היום? יש מחשבון"
התשובה החרדית המיידית לדרישה החילונית ללימודי הליבה מעניינת – בגדול, הם אומרים שעפנו על עצמנו. בשבוע שעבר עלתה לכותרות פרפראזה של כתבת דה מרקר מרב ארלוזורוב על דבריהם של חרדים בעלי מקצועות אקדמיים – "את כל 12 שנות הלימוד שלכם אנחנו משלימים בחצי שנה". ובאמת, אפשר לתהות כמה הועיל לנו, בוגרי בתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, אותו שינון לקראת מבחנים? מה באמת אנחנו זוכרים מהלימודים האלו, והאם הם באמת צריכים לגזול כל כך הרבה שנים? אלו מאיתנו שהשלימו בגרויות בבתי ספר אקסטרניים גילו לעתים קרובות שאפשר להבין תוך כמה חודשים נוסחאות מתמטיות שלבתי הספר לוקח שנים ללמד. והנה, לא מזמן מונו שני יוצאים בשאלה, אבי סתיו ויאיר חסידאל לשופטי שלום. האין זאת הוכחה לכך שחרדי שירצה יוכל להשלים את הפערים בגיל מאוחר? אולי אזהרות המבוגרים, כי אם לא נשקיע בלימודים כשעודנו צעירים מאוד נתחרט על כך אחר כך, משוללות אחיזה במציאות?
"איך נצא לשוק העבודה? לא צריך לדאוג לנו", אומר הרב מרדכי בלוי, ראש משמרת הקודש והחינוך במגזר החרדי. "הבנים שלנו כולם יודעים להשלים את כל היחידות המרתקות של הבגרות במהירות ובציונים גבוהים, כי ראשו של הנער החרדי אמון ללימוד. ומלבד זה, מי צריך מתמטיקה היום? לכל אחד מאיתנו יש מחשבון. לימודי ליבה הם בזבוז זמן ואנרגיה בזמנים הכי חשובים, כשבחור מתחיל להתפתח בכיוון מסוים. האוצר היהודי הוא כל כך ענק, מי יספיק ללמוד אותו? אז במקום זה לשנן נוסחאות מתמטיות? מי שמנסה להכריח את החרדים ללמוד מקצועות ליבה כדי להציל אותם מעצמם מציע חיבוק דוב בסופו שאני אמצא את עצמי בקבר".
אבל ישנם חרדים לא מעטים הרוצים ללמוד באקדמיה. המדינה מתקצבת את ההכנה שלהם ללימודים, כי הם נמצאים בפער עצום במקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה. החרדים כן מעוניינים ללמוד מחוץ לישיבה.
"מי אמר לך שהם חרדים? מי שהולך ללמוד הוא לא החרדי הקלאסי אלא אחד שנשר. ובכל מקרה יש לנו רופאים חרדים ועורכי דין חרדים ומתכנתים חרדים שכלל לא יודעים מתמטיקה ואנגלית ומסתדרים יופי. לא חסר".
אבל אינם חרדים לשיטתך.
"לא אלה שמילאו עצמם במצברים של רוחניות. אם עשית את זה, אז בבקשה, לך ללמוד". 
הולדתה של תכנית הליבה בעתירה לבג"צ אותה הגיש בשנת 1999 עורך הדין וחבר הכנסת לשעבר יוסף פריצקי ממפלגת שינוי. פריצקי דרש בעתירה לחייב את משרד החינוך לקבוע תכנית יסוד, שתפרט איזה מקצועות חובה כל בית ספר חייב ללמד, כמה שעות בשבוע, ומהי תכנית הלימודים. מטרתה של העתירה היתה בעצם לייצר מדד שבעזרתו אפשר יהיה לקבוע האם המוסדות החרדים עומדים בדרישות החוק. בית המשפט פסק כי על המדינה להגדיר תוכנית מחייבת למוסדות הלימוד החרדים, ובשנת 2005 קמה ועדת דברת, שאחד מתפקידיה היה להגדיר את התוכנית המחייבת הזאת, שנקראה תכנית הליבה. הוועדה קבעה, על אף התנגדותם של החרדים, כי כל בתי הספר בכל המגזרים ילמדו את תכנית הלימודים של משרד החינוך בעברית, אנגלית, מתמטיקה, ערבית, אזרחות ותנ"ך. התכנית הזו שבסופה – כך על פי משרד החינוך – יהיו בוגרי הלימודים לאזרחים יצרניים, "המסוגלים לתפקד בצורה נאותה".
במוסדות החינוך הרשמיים – שהם כל בתי הספר הציבוריים, הרגילים, ממלכתיים, ממלכתיים-דתיים וערביים – התכנית כוללת ארבעה מקצועות: שפת אם, אנגלית, מתמטיקה ומדעים. במוסדות החינוך המוכרים אך הלא רשמיים – לצורך העניין המוסדות החרדיים – יבחנו התלמידים בשלושה מתוך ארבעה תחומים לפחות. מוקד הויכוח הוא מוסדות הפטור, הפרטיים לגמרי, בהם לומדים כ-40 אלף חרדים; שם היו התלמידים מחוייבים ללמוד לפחות 55 אחוז מכלל השעות המוגדרות כחובה בחינוך הרשמי, ומעתה יהיו חייבים ב-35 אחוז בלבד. התלמידים במוסדות האלה, וכל המרואיינים בכתבה, הם גברים בלבד; לנשים חרדיות יש בעיות רבות ומורכבות אבל בניגוד לגברים הן לומדות לימודי חול רבים יחסית, ורבות מהן לומדות לבגרות ורוכשות מקצוע. זו גם הסיבה שבין התובעים בעיקר גברים.
גם מוסדות חרדיים שלימדו את תכנית הליבה עדיין העניקו לתלמידיהם ידע בסיסי ומועט בהשוואה למוסדות החילוניים והדתיים: תלמידי כיתה א' בבתי הספר של החינוך הרשמי לומדים חמש שעות מתמטיקה למשל, בעוד שתלמידי מוסדות הפטור באותו הגיל לומדים רק שלוש שעות. ואם תלמידי כיתות ד'-ו' בחינוך מוכר לומדים את השפה האנגלית, בבתי הספר של מוסדות הפטור כלל לא מחוייבים ללמוד את השפה ובוחרים בעברית במקום. לאורך השנים, מתוך כל מקצועות הליבה השקיעו בתי הספר החרדים יותר בתנ"ך ופחות במקצועות האחרים.
"היה לנו שיעור מתמטיקה אחד בשבוע בלבד והוא היה בסוף יום הלימודים הארוך ביותר", נזכר חיים, תלמיד ישיבה ובעל תואר ראשון במנהל עסקים ממכון לב, מוסד אקדמי חרדי בירושלים. "כשהגעתי למכינה האקדמית לא היה לי מושג במתמטיקה, היו צריכים ללמד אותנו חשבון בסיסי ממש כמו ילדים קטנים. זה היה לי קשה מאוד".
לתלמידים אחרים, אומר חיים, היה קשה מאוד להשלים את הידע באנגלית. "כשאחד האחים שלי מבקש ממני כתובת אימייל, למשל, הוא שואל אותי איפה זה במקלדת לפי האותיות העבריות. הם לא יודעים ABC", הוא אומר. "זה מביך".
"המורה שלי לחשבון בבית הספר לא ידע כמה ילדים יש לו בכיתה, כיוון שהוא לא ידע לספור", מגחך יעקב. "ABC לא ידעתי עד גיל 24. לא יכולתי לטוס לחו"ל בגלל זה, לא יכולתי להבדיל בין תרופות או לעבוד עם מחשב. בגיל 24 הלכתי למכינה קדם אקדמית. כ-40 אחוז מהתלמידים בה נשרו. תוך עשרה חודשים התקבלתי לאוניברסיטה, אבל נשרתי ולא סיימתי את תואר. מתוך 25 חרדים שהתקבלו לתואר סיימו רק שישה".
מה הפתרון?
המדינה צריכה לדאוג לזה. היא צריכה לפתוח בתי ספר תיכון חרדים במימונה, ולא במימון כל מיני עמותות, או לשלוח את ההורים לאסוף חתימות, כאילו מדובר בבית ספר דמוקרטי במצפה רמון. היום מי שרוצה לשלוח את הילד שלו לתיכון חרדי צריך לשלם 35 אלף שקל בשנה או להתפשר על בית ספר דתי. זה מצב לא הגיוני. במקום לחוקק חוקים המדינה צריכה להקים בתי ספר כאלה ולתת את זכות הבחירה להורים".
"כשניסו להסביר לי מה זה נעלמים שאלתי לאן הם נעלמו"
גם הנתונים מצביעים על כך שהאמירה שלחרדים אין בעיה להשלים את לימודי הליבה לא נכונה. אחוזי הנשירה בקרב חרדים הבוחרים בלימודים אקדמיים גבוהים מאוד: לפי מכון טאוב כ-65% נושרים במהלך המכינה הקדם אקדמית; בין אלה שמצליחים להשלים בעשרה חודשים תכנית לימודים של 12 שנה ומתקבלים לאוניברסיטה, 50% נושרים במהלך התואר הראשון.
"למדתי אנגלית בפעם הראשונה במכינה בגיל 24", אומר יעקב. "התקבלתי לאוניברסיטה, ופתאום הייתי צריך לקרוא מאמרים אקדמיים באנגלית, עשרה מאמרים בשבוע, כל מאמר עשרה עמודים. גם לחילוני זה קשה, אז תארי לך כמה קשה לאדם שלמד את השפה לפני כמה חודשים. זה הפך את התואר לבלתי אפשרי ונשרתי". יעקב ניסה שוב אחרי מספר שנים, הפעם באוניברסיטה הפתוחה, אך לא הצליח גם הפעם.
מה עם האמירה שהחרדים רגילים בלימוד ולכן אין להם בעיה להשלים פערים?
"יש אולי כמה גאונים כאלה, אבל רוב האנשים לא מצליחים לגשר על התהום הזאת. כי הרי זה מעבר ללימודי ליבה. מתמטיקה היא לא רק לדעת נוסחאות, אלא היא יכולת חשיבה מתמטית, ואת זה אין לנו. כשניסו להסביר לי מה זה נעלמים שאלתי לאן הם נעלמו".
"יש קושי תרבותי עמוק", מרחיב אברהם, חרדי שהחל לימודים אקדמיים בגיל 35, במדעי הרוח – בין השאר בגלל הקושי במתמטיקה. "צורת החשיבה של תלמידי ישיבות מערערת כל הזמן ולא מקבלת אקסיומות. יש לנו יכולות לימוד גבוהות, אבל הן טובות מאוד ללימודי משפטים למשל ולא ללימודי מתמטיקה ומדעים, שבנויים על אקסיומות".
"הבעיה איננה רק בחשבון ובאנגלית", מבהיר חיים רובינשטיין, בן 27, דובר עמותת "יוצאים לשינוי" ואחד התובעים. "אני עד היום עושה טעויות בין זכר לנקבה, במספרים".
"הקשיים שלי היו בניסוח", אומר גרישא סגל, 30, תלמיד ישיבת מיר לשעבר המסיים בימים אלה תואר במדעי הרוח והחברה. "עד היום יש לי קשיים עם זה. אנחנו מגיעים מתורת ניסוח אחת וחילונים מתורת ניסוח אחרת. אני כותב עבודה והמרצה לא מבין אותי".
"זה נכון שהחרדים מאד מורגלים בלימוד, אך יש לזכור כי צורת הלימוד בישיבות היא שונה במהותה מלימוד באקדמיה", אומר משה הרשלר, מנהל מחלקה בעמותת "גשר", שמלמד מרצים חילונים וסטודנטים חרדים להבין אלו את אלו ולגשר על הפערים התרבותיים. "הלימוד באקדמיה הוא לימוד לשם השגת תוצאה – ציון במבחן, תעודת בגרות, תואר. לעומת זאת בלימוד תורה הלימוד עצמו הוא המטרה. אין מבחנים, ולכן התלמידים החרדים באקדמיה אינם רגילים לכך".
"לימודים אקדמיים פוגעים בשידוך. הנשים החרדיות לא רוצות פרופסור באקדמיה"
לקושי של חרדים ללמוד לימודים אקדמיים סיבות נוספות מעבר לפערי הידע, והוא נוגע בפערים התרבותיים והמשפחתיים, ואפילו בתפיסת החיים השונה בין חרדים לבין דתיים וחילונים. בדרך כלל חרדי שמחליט לפנות ללימודים גבוהים יהיה כבר בעל משפחה, ויצטרך להקדיש זמן לילדיו הפעוטים ולעבוד כדי לפרנס את משפחתו (כיום למעלה ממחצית מהחרדים עובדים). להוסיף לימודים אינטנסיביים וקשים לסדר היום זו מעמסה כבדה, שרבים לא עומדים בה.
"כשהתחלתי מכינה היו לי פיצקלעך בבית", אומר חיים, "עבדתי בשתי עבודות, כולל בלילות כשומר, והייתי צריך ללמוד דברים שמעולם לא הייתה לי גישה אליהם. זה היה אכזרי מאד".
"עצם הלמידה באקדמיה מהווה לעתים בעיה חברתית", אומר אברהם. "הרצון שלך ללמוד שלא בישיבה מגדיר את השאיפות שלך, את האאוטסיידריות שלך. יש משהו במגזר החרדי שמאד מעודד קולקטיביות והליכה בתלם, ועצם העובדה שמישהו עושה משהו שונה מאחרים, אפילו אם זה באישור של רב, מעידה עליו שהוא בעל מחשבה עצמאית, וזה נתפס כדבר שלילי. למזלי אשתי רואה איתי עין בעין, אבל העניין הזה בהחלט יכול לפגוע בשידוך – אם הלכת ללמוד או לא".
"המונח קריירה סותר את תפיסת העולם החרדית", מסביר משה הרשלר. "ההגשמה העצמית אצלנו לא תהיה במקום העבודה, אלא במשפחתיות, חינוך הילדים ולימוד". וחיים מוסיף: "המון חברים שלי דחו הלימודים האקדמיים כדי לא לפגוע בשידוך, ואז כשאתה מודיע לאישה יש משבר גדול. הנשים החרדיות רוצות גבר שדומה לרב הכי חשוב, לא לפרופסור באקדמיה".
קושי נוסף עליו מצביעים המרואיינים הוא בתפיסת הזמן, שגם היא שונה בעולם החרדי: "החילונים חיים בתפיסה שהם שולטים בחייהם והם אלו שאחראים לעתידם", אומר אברהם. "לכן הם רגילים לראות למרחקים ארוכים, לתכנן את העתיד ולהשקיע כדי לקצור את הפירות בעוד שנים. לחרדי קשה לחשוב מה יהיה בעוד שנה. הוא מאמין שכוחות גדולים פועלים עליו. התפיסה שלו היא שהעתיד כלל לא נתון בידנו, שמי יודע מה יהיה בעוד שנה".
בעיה קשה עוד יותר עומדת בפני היוצאים בשאלה – המוסדות האקדמיים המעטים המיועדים לבעלי השכלה חרדית, כמו מכון לב, סגורים בפניהם. חלקקם ממשיכים ללמוד במוסדות אלו כחרדים בעודם אינם כאלה עוד. "יצאתי בשאלה תוך כדי הלימודים במכון לב", מספר אסף שעוד לומד שם, "אנחנו חייבים ללכת לבית המדרש מדי יום, זאת חובה שמי שלא יעמוד בה לא יקבל תואר, אז יש בינינו כאלה שכל יום הולכים לבית מדרש אבל אפילו לא שומרים שבת".
בייביסיטר תמורת שיעורי אנגלית
שאלת הליבה היא רק גלגול נוסף בקונפליקט מתמשך שמלווה את החברה החרדית משחר ימיה: האם להיפתח אל העולם המודרני, איזה חלקים מהקדמה לאמץ, ובאיזה מחיר. כבר במאה ה-19, ברוסיה הצארית, ישיבת וולוז'ין סגרה את שעריה בעקבות תביעת שר החינוך הרוסי לכפות שעות רבות של לימודי חול על תלמידי הישיבה. החרדים, לתפיסתם, הצליחו לשמר את זהותם וצביונם במשך מאות שנים בזכות עמידה איתנה בפני הגורמים החיצוניים המנסים לכפות עליהם את תפיסת עולמם. החרדה הגדולה היא שלימודי החול יסיטו את בני הקהילה מדרך התורה. "אנחנו לא רוצים לימודים חיצוניים כדי לא להידמות לגויים", אומר הרב בלוי, "לא רוצים ללמוד היסטוריה של דברים שקרו לפני מיליון שנה, כי זה סותר את מה שאנחנו יודעים על בריאת העולם. אבל עיקר הוויכוח הוא 'אל תאלץ אותי'. חרדים זה עם, זו תרבות, וכמו שערבים רוצים ללמוד בערבית כי זאת השפה שלהם, החרדי רוצה ללמוד בחרדית, כי זאת השפה שלו".
"הרעיון הוא שכל ילד חרדי יש לו מטרה אחת ויחידה, והיא להיות צדיק שלומד מהבוקר עד הלילה", אומר משה שנפלד, יו"ר עמותת יוצאים לשינוי, בוגר ישיבת חברון והאוניברסיטה העברית בלימודי פיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב. "אתה לא אמור לבזבז זמן על שום דבר אחר. נסי לדמיין מצב בו מכניסים לתוכנית הלימודים של הילדה שלך חובת לימודי קריאה בקלפים. את לא תרצי. כך זה לימודי הליבה, זה עניין זר ולא חשוב, ולכן ההתנגדות".
"זאת לא אנגלית כשלעצמה ממנה חוששים", מסביר אברהם, "האנגלית מייצגת תרבות אחרת שמנסה להתגנב, בכוונה או לא בכוונה, אל החברה שלנו. וגם מתמטיקה היא שפה, והיא שפה מאד שונה משפת התלמוד".
אך במקביל, קורה תהליך הפוך: באופן טבעי וללא רפורמות מונחתות מלמעלה יותר ויותר חרדים לומדים ועובדים. רבים יגידו שלא ניתן לכפות על מישהו ללמוד, ושהדבר הכי טוב שאפשר לעשות מול התהליך הזה הוא פשוט – לא להפריע. "התחלתי לתת חינוך ביתי לילדים שלי, כי אין דרך אחרת", אומר אברהם. "אני מכיר מישהי שעושה בייביסיטר תמורת שיעורי אנגלית. זה תהליך שקורה בחברה שלנו".
"אני רוצה שילדי ילמדו לימודי ליבה", אומר גם גרישא, "אבל יש כאן קונפליקט בין זכות הילדים לקבל חינוך לבין זכותם של החרדים לחופש דת. אנחנו החרדים אומרים שהעולם הזה הוא פרוזדור, שאנחנו צריכים לחיות חיים רוחניים, לכן כל עוד בן אדם יודע לשרוד ולא לחיות בעוני מרוד זה בסדר. למדינה יש אינטרסים של העולם הזה, של חיים חומריים, אז החרדים באינסטינקטים הבריאים שלהם אומרים – שהמדינה לא תתערב לנו. ובמילה "המדינה" אין הבדל במקרה הזה בין רוסיה הצארית לבין המדינה הציונית".