דמיינו את התרחיש הבא: אתם עובדי הפקה זוטרים בחברת ההפקה ההוליוודית "מירמקס" שיוסדה על ידי הארווי ויינשטיין ואחיו. אתם מתבקשים לשמור לווינשטיין שולחן במסיבה, כי הוא רוצה לנהל שיחה פרטית עם ג'וליה רוברטס. אתם מסתכלים לרגע אחד הצידה, ובשולחן מתיישבים האריסון פורד ואשתו. בדקה שבה אתם מתלבטים איך לגרש את פורד מהשולחן של הבוס שלכם, הוא מגיע ומפטר אתכם. לא לפני שהוא צורח עליכם "אתם כלום, אתם דילדו, עכשיו תגיד: אני דילדו!". אתם אומרים את זה. מול כולם. לאחר מכן הוא מכבה סיגריה בתוך מגש של מתאבנים, מטיח כוס שמפניה בקיר, נרגע, שם לב שג'וליה רוברטס חמקה מנוכחותו ונכנס להתקף זעם מחודש.
אוקיי, אז יש מצב שאיחדנו כמה סיפורים על האיש, אבל הכל קרה. פרשת ההטרדות המיניות של הארווי ויינשטיין מטלטלת את תעשיית הסרטים, אבל הפעם לא באנו לדבר עליהן. בכל הסיפורים עליו מפיק העל ויינשטיין – אחד האנשים החזקים ביותר בהוליווד - מתואר, מעבר להיותו מטרידן סדרתי, גם כבריון: בוס חם מזג שמטיח פחיות דיאט קולה בעובדיו, מלין שכר, שיכור מכוח ומתעלל, פיזית ונפשית. אדם שהשליט פחד וטרור בכל מקום אותו ניהל. ואם אנשים יכולים לטעון שלא ידעו על ההטרדות המיניות בהן ענק הקולנוע מואשם, הרי שברור שעל הבריונות כולם ידעו. ידעו וקיבלו, כי "ככה הוא", כי העולם מלא בויינשטיינים, כי בעל המאה הוא בעל הדעה, כי ככה זה שוק העבודה, כי כנראה שלשנוא את הבוס המתעלל שלך זה חלק מהחיים. אבל די. זה מתחיל להשתנות. זה לוקח זמן, אבל יש תזוזה בנורמה, יש יותר ויותר אנשים שקמים ואומרים שמספיק, "הממזרים שינו את הכללים" תקף גם כאן: להיות בוס חרא ולהתנהג לעובדים כמו זבל זה לא דבר לגיטימי יותר. איך זה קורה בעצם?
מה זה עובד ממורמר לעומת מיליארד דולר בקופות?
"הבוס שלי תמיד זרק ניירות לכל עבר, צורח על הפקידות שירימו. לפעמים היה מחביא טישו משומש כדי לגלות אם ניקו כמו שצריך, ואם לא ניקו היה קורא לכל הפקידות למסדר, צורח ומעליב"
"הבוס שלי אמר לי: 'אני הולך לדבר עכשיו ואת תסתמי את הפה כי לא מעניין אותי מה יש לך להגיד, הבנת? מי בכלל את חושבת שאת?'"
"הבוסית שלי אמרה לי שלא יצא ממני כלום כי ההורים שלי חינכו אותי לבינוניות, שאני לא מתאימה לעבוד עם אנשים ושכדאי שאשאר מאחורי מסך המחשב"
"הבוס שלי צרח עליי שאני חייבת לענות לו לטלפון גם אם אני מחרבנת וגם אם אני בדיוק מחליפה טמפון"
"הבוסית שלי אמרה לי: 'העבודה שאת עושה היא פשוט בושה, אני לא מבינה איך את מראה את הפרצוף שלך כאן'"
"היה לי בוס שהעיר לי, מול אחרים, שאני הולכת יותר מדי לשירותים"
"הבוסית שלי ניסתה לשבור את החברות שנוצרה ביני ובין עובדת חדשה. היא אסרה עליי ועל הקולגה שלי לדבר אחת עם השנייה או לצאת להפסקות ביחד, ואפילו לשבת יחד עם סנדוויץ' ליד המטבח"
בוסים מתעללים הם תופעה די נפוצה, רובנו חווינו את זה, יכול להיות שפשוט לא ידענו שזה מה שאנחנו חווים. מחצית מהמשיבים על סקר בנושא שוק העבודה האמריקאי טענו שהיו קורבן לבוס מתעלל או עדים להתעללות, ובישראל הנתונים מצביעים על מעל למחצית מהעובדים. ובכל זאת, התעללות של מנהלים בעובדים הוא נושא שעולה בעיקר כשצצות ידיעות חדשות על הנעשה במעון ראש הממשלה. קמפיינים ויראליים, כמו #metoo למשל, עדיין לא סוחפים את כולנו כשמדובר במקרים שכיחים כל כך של התעמרות במקום העבודה.
בהנחה שרובנו לא עובדים תחת אנשים עם נטיות סדיסטיות, מה ההסבר לקיומם של בוסים מתעללים? ככל הנראה ההסבר העיקרי הוא שהרבה אנשים לא יודעים להתמודד עם כוח. תחשבו על המחקרים הפסיכולוגים הקשורים לסמכות, שבטח למדתם עליהם בשיעורי פסיכולוגיה בתיכון: ניסוי הכלא של זימברדו, למשל. לקחו קבוצת אנשים אקראית וחילקו אותה לאסירים וסוהרים. הסוהרים מיד החלו להתעמר נפשית באסירים – להעניש, לבזות, לקפוץ על גבם ואפילו נרשמו מקרים של התעללות מינית. הניסוי הופסק לאחר שישה ימים. בכתבה מה"הארווארד ביזנס רוויו" תחת הכותרת "מין, כוח והמערכות שמאפשרות גברים כמו הארווי ויינשטיין", נכתב שבמחקרים שנערכו על אנשים בעמדות כוח התגלה שהם מפתחים חוסרים באמפתיה, מאבדים את היכולת לקרוא את רגשותיהם של אחרים, מתנהגים באופן אימפולסיבי יותר ומפרים קודים אתיים. הכוח משחית הוא לא סיסמה ריקה, המון אנשים מסתבכים איתו.
ויינשטיין, כמו אחרים, פעל בתוך מבנה כוח שבמסגרתו כולם קיבלו או סלחו או העלימו עין. במאמר בהאפינגטון פוסט תחת הכותרת "הארווי ויינשטיין וניצול הכוח" נכתב: "הארווי ויינשטיין הוא אחד האנשים שהודו להם הכי הרבה בטקסי אוסקר. לפניו רק סטיבן ספילברג ואחריו, במקום השלישי, נמצא אלוהים. זה הוביל אותו לחשוב שהוא גדול יותר מהחיים, אולי גם מאלוהים. שהוא יכול לצאת מכל דבר. ויינשטיין היה הבוס, וכולם מקשיבים לבוס. נקודה". אבל הרוחות נושבות לכיוון חדש: אנשים פתאום באים ואומרים שלא רק שזה לא בסדר לנצל כוח כדי להטריד נשים, אלא שבאופן כללי זה לא בסדר לנצל כוח.
הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, למשל, מלאה בדוגמאות להתעמרות בעובדים, גניבת קרדיטים והשפלות פומביות. ועדיין, יש מישהו שלא חלם לעבוד באפל? גם "השטן לובשת פראדה" שם במרכזו בוסית דוחה, אבל כולם רצו לעבוד בווג. למה? כי הבוסים המתעללים האלו מתוארים לעתים קרובות כגאונים, וגאונות נותנת לך לגיטימציה להיות אדם נורא שמתייחס רע לאנשים. כי זה מחיר ששווה לשלם בשביל ההשראה, החזון והניסיון שבלשהות בנוכחותם של גאונים. אתה תסבול כל דקה, תירמס, הערך העצמי שלך ירד ונפשך תימעך, אבל בסוף, אם תשרוד, תהיה אדם טוב יותר, מצליח, משודרג ואולי, בסוף, תהפוך בעצמך לבוס שמתייחס ככה לאנשים אחרים. כמובן שרוב הבוסים המתעללים הם לא באמת גאונים, סתם מתעללים, אבל הרוח החדשה שמנשבת הולכת רחוק יותר: גם אם אתה גאון, אז מה? זה לא תירוץ. תדבר כמו בן אדם, תן כבוד מינימלי לזה שעובד מולך או מתחתיך. לא מתאים? סבבה, לא נעבוד בווג, גם לא באפל. אנחנו נסתדר, לא בטוח שהם יסתדרו.
"זו תמה תרבותית ותיקה", מסבירה צליל אברהם, עיתונאית ועורכת "כאן באמת", המחלקה הדיגיטלית של הדסק הכלכלי של "כאן", שכתבה ב-mako את סדרת הטורים המעמיקה על דור ה-Y, "היא ניזונה מכמה מיתוסים, כמו למשל זה של האמן המשוגע והקפריזי אך הגאון. פעם היה מקובל שלומדים מקצועות דרך יחסי חניכה: שוליה של אומן היה יוצק מים על ידיו כדי ללמוד ממנו וסופג את כל השיט שלו, זה היה חלק מהג'וב. בישראל לדעתי נוסף לזה גם מימד צבאי, כי קל לנו להסביר לעצמנו שאנחנו צריכים לעבור טירונות גם בסיטואציות בשוק העבודה. אנחנו אומרים לעצמנו שזה יעבור, שנתפז"ם עם הזמן, שדברים ישתנו וככה אנחנו שורדים את זה".
התרגלנו לחשוב שהתעמרות במקום העבודה היא מצב נתון. ככה זה ביזנס. ויותר עמוק מזה – ככה זה קפיטליזם. בוס נמדד על פי הצלחתו, לא על ידי האופן שבו הוא מתייחס לזולת. והארווי ווינשטיין הצליח, על זה אי אפשר לערער, הרי מה זה עובד ממורמר לעומת מיליארד דולר בקופות? אלא שידיעות שצצות על ויינשטיין, שכוללות כותרות כמו "הכת של הארווי: עובדי מירמקס מתארים בריונות והתעללות", "קייט ווינסלט: הארווי ווינשטיין מרושע, חצוף ובריון" ו-"עובד לשעבר שואל את ויינשטיין: אתה יכול להפסיק להיות בריון?" מראות לנו שהעניין הוא כבר לא רק אם הצלחת, אלא גם איך הגעת להצלחה הזאת. כמה התעללת, כמה רימית, כמה טינפת, כמה אנשים נפלו בדרך. פתאום נכנס מימד של מוסר לקפיטליזם, של הבחנה בין טוב ורע.
תהל פרוש, משוררת, פסיכולוגית וחוקרת ספרות, שאת התזה שלה כתבה על נאוליברליזם בספרות עברית עכשווית, טוענת שהתעמרות היא צורת התנהגות שהמערכת הכלכלית מחבקת. "עצם העובדה שאתה שכיר, משאירה אותך במצב של חולשה מובנית במערכת. יש התייחסות לעובדים כברי החלפה, נוצרת שפה שמתייחסת אל החברה כאל משפחה – העובדים הם ילדים והמנהלים הם האבות. שמים עובדים במקום אינפנטילי שבו צריך לפקח עליהם, להטיל עונשים לחלק פרסים".
גם נטע עמית, פסיכולוגית תעסוקתית, מסכימה: "אם בהטרדות מיניות אנחנו מדברות על 'תרבות האונס', היעדר השוויון ויחסי הכוחות בין גברים לנשים שמאפשרים את זה - אז בתרבות הארגונית הקפיטליסטית אפשר לדבר על פערים גדולים אפילו יותר באי שוויון כלכלי-חברתי קיצוני אפילו יותר, על ריכוזיות של ההון ושל הכוח ועל סולידריות חברתית נמוכה. ככל שהעובדים מרוויחים פחות כך הם בסיכון גבוה יותר להתעמרות; עובדי קבלן נמצאים בסיכון גבוה יותר מעובדים שכירים, ונשים חוות התעמרות יותר מגברים".
יצירתיות אמיתית לא משגשגת באווירה של פחד
"בבית קפה שעבדתי בו אמרתי שאני לא מרגישה טוב, לא נתנו לי ללכת הביתה. אחרי שהקאתי על הרצפה המנהלת אמרה לי 'חשבתי שאת סתם מעמידה פנים'"
"כשאבא שלי חלה בסרטן, לקחתי יום חופש כדי ללכת איתו לטיפולים. בזמן שישבתי בבית החולים קיבלתי עשרות סמסים מהבוס על איזו משימה אידיוטית שדרש שאבצע במידי, וכשהזכרתי לו שלקחתי יום חופש בגלל שאבא שלי חולה, הוא סימס לי חזרה 'אני מצפה שתהיה זמין גם בחופש'"
"עבדתי אצל בעל פאב שאשכרה היה גונב בכל לילה מהקופה הטיפים ולא מפסיק להעיר לכולם, לאו דווקא הערות מיניות. סתם הערות משפילות, בקטנה"
"בחברת הייטק שעבדתי בה היו 'שוכחים' את השמות הנשים בחברה וקוראים לנו 'זאתי', או בתור בדיחה, סתם באמצע היום, הבוס היה קורא בשם שלך ואז היה אומר 'את מפוטרת'!"
לפי אברהם, דור ה-Y והמושגים החדשים שלו לגבי עבודה וזהות הם אחד הגורמים שסודקים בשנים האחרונות את האתוס הזה. "אחד מהדברים שאפשרו התעללות הוא נחשקותו של מקום העבודה והיותו הזהות ו'שם המשפחה' של העובד. היום עובדים צעירים לא רואים את זה ככה יותר. הזהות שלהם הרבה יותר קשורה לזה שהם טבעונים או פמיניסטים, להורות שלהם, לתחביבים שלהם וכו' מאשר למקום העבודה שלהם. אין להם ציפייה להתקדם בארגון מסוים, אלא לעבור כמה שיותר מהר לתפקיד יותר טוב בארגון אחר. הם יגידו לך מיד שאם אתה סובל בעבודה, אתה לא צריך להיות שם. זה לא שווה את זה. כשזה המצב, יש מעט מאוד אנשים שמלכתחילה זוכים במעמד של סמכות כה רמה וזוהרת ששווה את היחס הזה".
גורם נוסף לשינוי הוא מודעות הולכת וגוברת לרווחתו הנפשית של העובד. כולם יודעים שעובדים מרוצים הם עובדים יעילים יותר. במדינות מסוימות עובדים יכולים להיעזר היום ב"ימי מחלה נפשיים" כשהם מצויים במצבי תעוקה רגשיים. יש יותר מודעות לנזק הנפשי המצטבר שמקום עבודה רווי מתחים וסטרס עלול לגרום לעובד, וחלק מהדאגה ל"well being" שלו הוא שימת דגש על תרבות ארגונית בריאה. שחר אורן, chief storyteller בחברת playbuzz מספרת שכיום המגמה הזאת מתבטאת בליהוק זהיר מאוד של מנהלים מתוך הבנה שהם האחראים הישירים לאווירה ולתחושותיהם של העובדים תחתיהם. "אישיות חברותית, נעימה, שמתאימה לעבודה בצוות, היא לא פחות חשובה מהניסיון המקצועי שלך. זה אומר שאנחנו שוכרים אנשים - ובאותה מידה גם לא שוכרים אותם - על בסיס התאמה אישיותית".
אז תוותרו על מנהל תותח מדהים אם יש לו מוניטין של בוס מתעמר?
"יצירתיות אמיתית לא משגשגת באווירה של פחד, וסטארטאפים קמים ונופלים על רוח הצוות והיכולת לשיתוף פעולה תחת דרייב משותף. זו עובדה ידועה בעולם משאבי האנוש שהסיבה המרכזית לנטישת עובדים היא מנהל לא מוערך".
השינוי האיטי הזה לא מתרחש רק מלמעלה, בחברות מתקדמות שמבינות שבוסים מתעללים רעים למערכת, וגם לא רק מלמטה, כשינוי בין דורי בהרגלי עבודה. גם לרשתות החברתיות יש חלק באופן שבו אנחנו תופסים את זכויותינו ואת מערך הכוחות החברתי-כלכלי. שיימינג בפייסבוק כבר לא שמור רק למטרידים מינית. כש"קפה נואר" מרעים את תנאי העסקת עובדיהם בגלל שהחליטו להתאגד, הרשת הופכת את הסיפור לוויראלי. העיסוק ברשת בפרשיות שרה נתניהו מצליח להדהד אותן הרבה יותר חזק ורחוק. במקום העבודה הכוח נמצא אצל המעסיק, ברשת כולנו שווים. פוסט קשה בפייסבוק יכול למוטט מוניטין של חברה ושל בוס, בזמן שלעובד שפוטר אין הרבה מה להפסיד. זה אולי לא תמיד הוגן, אבל זה הופך מעסיקים לזהירים יותר. 
תופעת התעללות של ממונים בכפופים מזיקה לא רק לעובד, היא מזיקה בכל הרמות. "נפגעי התעמרות חווים מצוקה נפשית, לחץ ודיכאון, ומקרים קיצוניים וממושכים יכולים לגרום גם לפוסט טראומה", אומרת הפסיכולוגית נטע עמית. "ההשלכות מאוד שליליות גם עבור הארגון: מלבד נשירת עובדים, שיעור ההיעדרויות מהעבודה גבוה יותר וגם העלייה בסיכון לתאונות עבודה". ההפסד למשק כתוצאה מהירידה במוטיבציה והעזיבה של העובדים שהתעמרו בהם הוא 1.5 מליארד שקלים מדי שנה. פחות מ-10% ממקרי ההתעמרות בכלל מדווחים לארגון, ורוב המקרים שדווחו, מעל 80%, כלל לא מטופלים.
מתי עובד אמור לקום ולומר "אוקיי, קורה פה משהו לא בסדר" מבלי שיסתמו לו את הפה עם "תפסיק להיות כל כך רגיש?" או "מה אתה עושה עניין?". יש כל כך הרבה דרכים להשפיל ולרמוס, איך מנסחים אותן באופן בהיר ומדויק שיוכל לסייע גם לבוס וגם לעובד לשמור על הגבולות?
בדיוק בשביל לענות על השאלות האלה מנסה בשנים האחרונות חברת הכנסת מירב מיכאלי לקדם את "החוק למניעת התעמרות במקום העבודה" שעבר בקריאה טרומית אבל נותר בינתיים תקוע. חוקים דומים קיימים בצרפת, בריטניה, אוסטרליה וארה"ב, כשבצרפת העונש למעסיק מתעלל יכול להגיע גם למאסר. החוק אוסר על התעמרות במקום העבודה, וקובע פיצוי של עד 120,000 שקלים ללא הוכחת נזק. הוא מפרט סוגי התנהגויות שיכולים להיחשב כהתעמרות: השלטת אווירת פחד, פגיעה בפרטיות, השפלות וביזוי, הצבת דרישות בלתי סבירות ובלתי ענייניות ועוד. "התעמרות יכולה לבוא לידי ביטוי בצעקות, בקללות, בהאשמות שווא, בהפצת שמועות מזיקות, בגרימת נידויו של אדם או החרמתו, במתן משימות משפילות, בפגיעה בדימויו, בפגיעה ביכולתו לבצע את תפקידו או בפגיעה בסיכוייו להצליח או להתקדם בעבודה", לשון החוק.
עו"ד עידית צימרמן, מהקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב, מסבירה שגם ללא החוק יש לעובדים הסובלים מהתעמרות אפשרויות לתביעה. "העובד צריך להראות שנוצרה סביבת עבודה עוינת שאינה נובעת מרגישות מיוחדת שלו. הוא יצטרך להוכיח את היקף הפגיעה שנגרמה לו במטרה לקבל פיצוי הולם".
השינוי מתרחש, אבל לא בן לילה. "אחד הדברים שהכי קשה לאנשים לצאת נגדם זה מקום העבודה שלהם", מסבירה צליל אברהם, "אנשים מוכנים להתראיין ולטנף על בני זוג, משפחה, כל דבר, אבל לא על מקום העבודה שלהם. לא זכור לי גם שהיה איזשהו מאבק עובדים שהתרכז בנושא של התעמרות עובדים". בזמן שהקריטריונים להטרדות מיניות נעשו בשנים האחרונות ברורים, ובכל ארגון ישנו ממונה על הטרדות מיניות – לנושא ההתעמרות בעבודה אין עדיין הגדרות ידועות לכל. "רוב השינוי עדיין לפנינו, וסביר להניח שהוא יהיה ארוך ושבינתיים נשמע כל מיני אמירות בסגנון 'היום צריך ללכת למשרד עם עורך דין', כמו שהיו אומרים פעם בתחום ההטרדות המיניות".
"השינוי צריך להיות שינוי מבני עמוק שבמסגרתו גם חלוקת הרווחים היא שונה, שיש בה היררכיה שונה ויותר דמוקרטיה", מוסיפה תהל פרוש, "לתת לעובד קביעות למשל – מקובל לתקוף קביעות ככר פורה לעצלות, אבל היא דבר שיכול לעזור ליחסי כוחות תקינים יותר במקום העבודה". פרוש סבורה שהשינוי יבוא, אבל ייקח לו זמן: "התנועה הפמיניסטית התארגנה סביב לובי של הטרדות מיניות במקום העבודה, שזה תת ז'אנר של התעמרות. זה היה פתיר בגלל לובי חזק שקידם הצעת חוק בהצלחה רבה. אבל במקרה של התעמרות כללית התופעה רחבה יותר, אין לובי שידבר אותה, היא עדיין חלק מהמבנה".
אז אם אתם מתכננים להגיע ביום ראשון בבוקר למשרד ולמלמל לבוס "היי, תכיל אותי", תעצרו. זה לא שכולם יעבדו מעכשיו בסביבות בטוחות ונעימות עם בוסים נחמדים. התעמרות במקום העבודה עדיין לא מוכרת כהתעללות באותה מידה של התנהגויות אחרות, ואם תקלעו לסיטואציה כזאת ככל הנראה אתם אלו שתמצאו את עצמכם מובטלים, לא הבוס שלכם. גם החברים בהוליווד לא יקומו מחר בבוקר לעולם נטול מנהלים צורחים ומטרידים מינית, הם פשוט יקומו לעולם שבו הבוס שלהם הוא לא הארווי ויינשטיין. זה משהו, זאת התחלה.