באחד הפרקים בסדרת הקאלט של HBO "עמק הסיליקון", יזם הייטק עשיר ושחצן יוצא מדעתו כשהוא נאלץ להתפשר על מכונית עם דלתות שנפתחות לצדדים ולא למעלה. "אלה לא דלתות של מיליארדר!", הוא אומר בזעם.
אידו ג'ונו, מנכ"ל הייטק בן 23 שכבר שווה עשרות מיליוני דולרים, קנה לאחרונה את המכונית הראשונה – "טסלה משלי, אחרי שנים של אובר, אבל הדלתות נפתחות מהצדדים, לא למעלה".
כי אתה עוד לא מיליארדר?
"עוד לא".
ותהיה?
"אם החברה שלנו תונפק בבורסה זה מאוד יכול להיות. תלוי איך ההנפקה תלך. זה החלום שלי".
בינתיים נראה שג'ינו נמצא בדרך הנכונה. RapidAPI, החברה שייסד בגיל 16 (ביחד עם מיקי חסלבסקי, שעזב ב-2018) כבר גייסה סכום של למעלה מ-62 מיליון דולר, וגם שנת הקורונה לא סימנה האטה בקצב. "הייטק זו אחת התעשיות שבהן עבודה מהבית או מרחוק לא השפיעו לרעה", מסביר ג'ינו בשיחת זום ממשרדי החברה בסן פרנסיסקו. "היינו בנויים לזה מלכתחילה. בקורונה הבנתי עד כמה. בתעשיות אחרות אנשים יוצאים לחל"תים, אבל התעשייה שלי רק גדלה והמריאה".
זה קצת מוזר לאור המתרחש בחוץ.
"כן, יש בזה משהו מוזר. אנחנו עוד היינו מתונים אבל בחברות אחרות היו סבבי גיוסים מטורפים, יש העלאות שכר ושולחים דברים מדהימים לעובדים כששאר העולם במצב קשה. זו לגמרי בועה מהבחינה הזו. יש קצת רגשי אשמה. אבל מצד שני, יש לנו תפקיד משמעותי, אפקט של טריקל-דאון (חלחול ההון למטה, ה"ב). מי שהולכים עכשיו למסעדות שנפתחו בארץ זה הייטקיסטים שהמשכורת שלהם לא נפגעה, וזה עוזר להריץ את הכלכלה".
ג'ינו עצמו תרם גם הוא את חלקו הצנוע להמרצת הכלכלה המקומית כשבקיץ האחרון עבד במשרדי החברה בישראל ובילה כל ערב בתל אביב. המחיר ששילם: הידבקות בקורונה. "טסתי השנה בכל העולם, אבל את הקורונה חטפתי בתל אביב", הוא אומר, ומסביר ש"זה לא היה הרבה מעבר לצינון".
תודה שאין כמו הקורונה של הבית.
"סך הכל זה היה שווה את זה. זו הייתה תקופה מאוד כיפית, גם למדתי לעשות סאפ. סן פרנסיסקו היא העיר הכי משעממת בעולם מבחינת מקומות לצאת, ותל אביב היא כמו ניו יורק. זו הפעם הראשונה שחייתי כמבוגר בעיר הזו. לפני כן הייתי נוסע ברכבת מחיפה בגיל 16 לעבוד, וחוזר הביתה בערב ללמוד לבגרויות".
אידו ב-א'. ההורים לא אהבו שמות ב-ע'
הורים שמעוניינים במתכון להכנת ילד מוצלח ומצליח כמו ג'ינו מוזמנים לשנן את המרכיבים: תמהיל מאוד ספציפי של ביוגרפיה, תחומי עניין ומאפייני אישיות שכוללים כישרון, שאפתנות, תעוזה, רצינות – וככל הנראה הרבה קור רוח.
"פעם אחת, בסבב גיוס הון, קרן השקעות ביקשה לשלוח אותי לפסיכולוגית שתעריך אם אני מספיק בוגר נפשית לנהל חברה. לא הסכמתי"
אידו ("ב-א' זה האיות הנכון. ההורים שלי לא אהבו שמות בע'"), בנם הבכור של רופאה ומהנדס, נולד וגדל בשכונת אלמוגי בחיפה – "לא העשירים של דניה, אבל גם לא הדר. מעמד ביניים חיפאי".
גידלו אותך להיות גאון מחשבים?
"ממש לא. אבא שלי איש טכני אבל הוא מהנדס חשמל, לא הייטק אלא לואו-טק. הייתה לי ילדות נורמלית, ואז עברנו לכמה שנים לניו זילנד בגלל העבודה שלו, רילוקיישן. חזרנו כשהייתי בן 13, בגלל רעידת האדמה שהייתה שם. זה מצחיק שעוזבים את ישראל בגלל רקטות וטילים למקום שקט, ובסוף דבר כזה קורה".
רעידת האדמה בכרייסטצ'רץ' ב-2011, בעוצמה 6.3 בסולם ריכטר ועם כמעט 200 הרוגים, לא הייתה עניין מצחיק בכלל. "היה בלגן", נזכר ג'ינו. "במשך כמה חודשים אחרי זה היו כל יום שלוש-ארבע רעידות קטנות. כל החנויות היו סגורות. זה כמו לגור בתקופת קורונה. זה נהיה מקום מבאס וההורים שלי היו מאוד בטראומה, אז הם החליטו לחזור לארץ באמצע השנה".
ההחלטה הזו התגלתה כמשפיעה מאוד על מסלול חייו של ג'ינו. "חזרנו מוקדם מכדי שארשם לבית הספר, אז יצא שהייתי חצי שנה בבית בלי הרבה מה לעשות. בתקופה הזו התחלתי להתעניין במחשבים ותכנות, כדי להעביר את הזמן. למדתי לכתוב קוד".
איך למדת?
"מהאינטרנט, ראיתי קורסים בווידאו וקראתי ספרים. זה היה בתקופה שהאייפון נהיה מאוד פופולרי והאפסטור התחיל להתפתח, ורציתי לפתח משחקים לאייפון. עשיתי אנימציות בפלאש, ואז חשבתי שאני יכול להפוך את זה למשחק אינטראקטיבי. המצאתי משחק בשם school runner. זה כמו האחים מריו שרצים לעבר מטרה. זה היה בהתחלה תלמיד עם ילקוט שרץ לבית ספר, והמורות הן המפלצות שצריך לא לגעת בהן, ואפשר גם להרוג אותן. אחר כך הפכתי את זה לעוד עולמות. היה אז בלתי אפשרי לפתוח חשבון מתחת לגיל 18, אז פתחתי על שם אבא שלי ואנשים התחילו להוריד את זה בכסף שהוא החזיר לי".
כמה כסף?
"בטח כמה מאות דולרים בחודש. זה היה נראה לי אז כמו הון, הרגשתי שאני בין עשירי ישראל. בפועל זה היה תוספת נחמדה לדמי כיס".
עד שהגיע לבית הספר החדש שלו, נהיה כבר באז סביב הנער שעושה כסף ממשחקים באייפון ("אם כי אלה עם רישיון הנהיגה היו יותר מרשימים"). ג'ינו החל לבלוט גם בשיעורי מדעי המחשב, אבל לא ממש היה מרוצה: "בתי ספר לא יודעים ללמד תכנות. קודם כל זה לא שיעורי חובה, שזה ממש חבל. לדעתי היכולת לכתוב קוד ולתכנת זה כישור שלכל אחד צריך להיות היום. אבל גם כשאתה במגמת מחשבים, מלמדים שם טכנולוגיות מיושנות שלא מחוברות לשטח. ההוכחה הכי גדולה לזה היא שבמבחנים כותבים קוד עם עיפרון על נייר".
"אם אני רווק מבוקש זו שאלה פתוחה. זו אחת הסיבות שלא רציתי לבוא לישראל בפסח, לשיחה עם הדודות. יש קמפיין לשדך אותי"
כאן נבט יצר היזמות שג'ינו גילה עם משחקי המחשב למשהו אחר לגמרי: ביחד עם שני חברים הוא הפיק האקתון לנוער – תחרות סטארטאפים של 36 שעות. "רצינו ליזום משהו שיכניס בני נוער לעולם המחשבים ולתכנות. זה היה פתוח גם לאנשים שלא מבינים במחשבים אבל יש להם רעיון מגניב. הרי כל המידע איך לתכנת ולפתח קיים באינטרנט ומשם הם ילמדו בעצמם".
חברת גוגל הייתה הראשונה להעניק להם חסות ואפשרה להם לערוך את ההאקתון הראשון במשרדיה. בתוך כמה חודשים כבר תוכננו עוד האקתונים, חלקם מחוץ לישראל. "הלכנו עם הפורמט הזה לאירופה, אסיה, אוסטרליה, גייסנו חסויות. בכל פעם קצת הרחבנו את המעגל של האנשים שאנחנו עובדים איתם. זה היה משוגע, בכל פעם מחדש כמה ימים בלי שינה שאחריהם אתה לא זוכר כלום".
לא היה מבוגר אחראי מעליכם?
"לא ממש. הורים של המשתתפים היו מתקשרים אליי כדי לשאול לאן הילדים שלהם ייעלמו לסוף השבוע, ואני בגיל 15 הייתי זה שצריך להרגיע אותם. מכל החוויה הזו קיבלתי את ההרגשה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. זה כנראה גם קשור לדור שלי – הדברים נגישים לך. המחשבה לשאול את המנהלת של גוגל קמפוס אם אני יכול לקבל את המקום שלה לסוף שבוע מרגישה לי טבעית. ואחרי שאתה מנסה כמה פעמים ומצליח, אתה פשוט ממשיך לנסות. ואם מישהו אומר לא, אתה כבר יודע שאחר יגיד כן".
נשמע שזה יופי של דור להיוולד אליו.
"יש לו גם בעיות. לפעמים אני רואה פער דורות בעבודה, ואנשים מהדור שלי נראים לי יותר מפונקים ועצלנים מהדורות הקודמים. האדם הכי קרוב אלי בחברה היום הוא בן 50".
מארק צוקרברג הוא המודל שלי
בתוך המולת ההאקתונים ג'ינו מצא את עצמו גם מתכנת כמו משוגע. המטרה הייתה לייצר כלי שיעזור למשתתפים לייעל את האפליקציות שלהם. מה שהוא לא ידע אז זה שהוא כרגע ממציא את המוצר שיהפוך אותו לאיש עשיר מאוד בהמשך חייו. "API הם חלקי קוד רוחניים שנותנים פונקציות מסוימות בתוך האפליקציה כמו סליקת אשראי או כתיבת מייל", הוא מסביר, "במקום שהמתחרים בהאקתונים יבנו את זה מאפס, הם יכולים לקבל את הכלים האלה מאיתנו. זו דרך לעזור להם לשדרג את האפליקציות שלהם".
חשבת שיום אחד זה יהפוך להיות החברה שלך?
"בכלל לא. אבל באחד האירועים השתתף בפאנל השופטים דב מורן, ממציא הדיסק-און-קי, והוא ראה איך כולם משתמשים בכלי הזה וביקש שאסביר עליו. אחרי שהסברתי הוא אמר שאפשר להפוך את זה לחברה, ושהוא ישקיע וייתן את הצ'ק הראשון".
המשפט האגבי הזה הפך למציאות בתוך זמן קצר מאוד: מורן ושותפו לוטן לבקוביץ' נתנו לג'ינו ולחסלבסקי 300 אלף דולר. "נרשמנו כחברה, ואז גילינו שבתור קטין אני לא יכול שיהיו לי מניות בחברה, אז גם זה, כמו החשבון אפסטור, היה רשום על שם אבא שלי".
משכת משכורת?
"לא. היינו בשלבי הקמת חברה, את כל הכסף שעשינו השקענו בה בחזרה. כסף לא היה המניע שלי – אולי כי אף פעם לא הייתה בעיה של כסף בבית, זה לא היה אישיו. למדתי בבית ספר פרטי, היינו טסים כמה פעמים בשנה לחו"ל. מישהו אמר לי פעם שבחיים יש את מה שאתה אוהב לעשות, את מה שאתה טוב בו ואת מה שישלמו לך עליו, ואם אתה בר מזל, אותו דבר מספק לך את השלושה האלה. אני בר מזל".
"כסף לא היה המניע שלי בהקמת החברה, אולי כי אף פעם לא הייתה בעיה של כסף בבית. למדתי בבית ספר פרטי, היינו טסים כמה פעמים בשנה לחו"ל. זה לא היה אישיו"
בגיל 16 הפך ג'ינו למנהל צוות של שבעה עובדים – חלקם בגילו של אביו. "זה לא הרגיש לי לא טבעי או מוזר לראיין מישהו בן 40 לתפקיד. בהייטק נהוג לומר שזה מקום שבו הרעיונות שולטים, ולא הניסיון או הגיל, ואני הרגשתי את זה על בשרי. המודל שלי היה מארק צוקרברג, שהקים את פייסבוק בגיל 19".
מעולם לא זלזלו בך בגלל הגיל שלך?
"אולי פעם אחת, כשהייתי בסבב גיוס הון וקרן כלשהי ביקשה לשלוח אותי לפסיכולוגית שתתן הערכה אם אני בבגרות נפשית מספיקה לנהל חברה. לא הסכמתי".
החיים של ג'ינו החלו להיראות כמו נועה קירל בגרסת הדוט-קום – ניסיון לקיים מראית עין של בית ספר, מבחנים וכל מה שנופל תחת הכותרת "בעיות של נער רגיל", במקביל לעסק שכבר בשנה הראשונה לקיומו גלגל חצי מיליון דולר. כשהחברים שלו התגייסו, ג'ינו חולה הצליאק חתם על ויתור והפנה מבט לעמק הסיליקון. "סיימתי תיכון, טסתי כמה פעמים לסן פרנסיסקו, והבנתי די מהר שקהל הלקוחות שאנחנו עובדים איתו והחברות שאנחנו משרתים נמצאות כאן, בוואלי, ושאם אנחנו רוצים לבנות חברה אמיתית ומשמעותית זה המקום להיות בו. היום החברה היא חצי-חצי: מרכז הפיתוח הוא בישראל, עם 100 עובדים, ויש גם משרדים בסן פרנסיסקו".
אחרי שלא היה מרוצה מלימודי המחשב בבית הספר, ג'ינו דילג גם על האקדמיה. "הממסד האקדמי לא שומר על הקצב של עולם ההייטק", הוא מסביר. "אני לא אלך לרופא שלא למד באוניברסיטה, אבל למה לא להוריד אפליקציה של מישהו כזה?". לארה"ב הגיע במסגרת מלגה מטעם פיטר ת'יל, יזם הייטק שהיה אחד המשקיעים הראשונים בפייסבוק. "היה לו חשוב להקים מלגה לאנשים שלא הולכים לקולג' וישר מקימים חברות", אומר ג'ינו, שהתקבל לתוכנית לצד 19 צעירים אחרים איתם התגורר באינקובטור מפנק בסן פרנסיסקו: "גרנו בבית גדול, 20 אנשים מאוד צעירים, כולם בונים משהו, מלאי תשוקה. זו הייתה תקופה מדהימה".
לא הרגשת שאתה מפספס את חוויות הנעורים של החברים שלך בארץ?
"לא ממש, כי עשיתי משהו מעניין בתקופה הזו. אני תמיד חושב שיש הרבה דברים שהייתי יכול לעשות, והלוואי שהייתי עושה את כולם בהינתן זמן אינסופי, אבל בין כל האופציות אני שמח עם הדרך שבחרתי. עכשיו החברים שלי בארץ השתחררו מהצבא, אז קצת יותר כיף לי".
חשבתי שזה סימן רע. אחרי כמה דקות קיבלתי הצעה של שלושה מיליון דולר
שנת המפנה של ראפיד הייתה 2016, כשהתחילו גיוסי ההשקעות הרציניים. "נפגשתי עם בן הורוביץ", מספר ג'ינו. "הוא אחד מהסלבריטיז הכי גדולים בעולם ההייטק, הקרן שלו השקיעה בפייסבוק וטוויטר ו-airbnb, הוא אחד הגדולים ממש".
רצית שישקיע?
"האמת היא שבכלל לא חשבתי על זה. הייתי מבסוט שהוא בכלל מוכן לשבת איתי. הוא עניין אותי, באתי עם המון שאלות על הספר שהוא כתב. בסוף הפגישה הוא ביקש שאספר לו על המוצר שלי, ואחר כך ביקשו שאבוא לפגוש את כל השותפים שלו ואתן להם מצגת".
"בדור שלי יש תחושה שדברים נגישים, לשאול את גוגל אם אפשר להשתמש בקמפוס הרגיש טבעי. אבל אנשים מהדור שלי נראים לי יותר מפונקים ועצלנים. האדם הכי קרוב אליי בחברה הוא בן 50"
איך היה?
"וואו, זה הפורום הכי מלחיץ שאפשר לחשוב עליו בעולם. יושבים מולך האנשים הכי חשובים בסיליקון ואלי, האדם שפרקטיקלי הקים את האינטרנט, וסביבם העוזרים שלהם, וכולם מסתכלים עליך. לא הפסקתי לרעוד. שתיתי הרבה מים כדי שלא יתייבש לי הגרון. אחרי 20 דקות הם ביקשו שאצא. חשבתי שזה סימן רע. כמה דקות אחרי זה הם מבקשים שאחזור ועל השולחן יש הצעה להשקיע שלושה מיליון דולר בחברה. זה סכום שנראה אז אסטרונומי. הם מעולם לא נתנו כסף לחברה ישראלית עד אז. בן גם הזמין אותי לברביקיו קטן אצלו בבית בסוף שבוע".
כמה קטן?
"זה התגלה כאירוע ענק באחוזה, עם שומרים מהשירות החשאי בכניסה. היו שם מארק צוקרברג וקונדוליסה רייס וסרינה וויליאמס, שממנה הכי התרגשתי. לראות את צוקרברג היה כמו לראות דמות מסרט, לא האמנתי. אבל אין לי סלפי עם אף אחד, כי שמו לנו מדבקות על הטלפון שלא נצטלם".
שלושת המיליונים שהושקעו ב-2016 הפכו מאז ל-62.5 מיליון דולר, כשלבן הורוביץ וקרן אנדרסן הורוביץ היוקרתית נוספה בין השאר הזרוע התאגידית של מיקרוסופט. ג'ינו כבר עזב את האינקובטור לדירה משלו בסן פרנסיסקו. "בעיר המשעממת הזו אי אפשר אפילו לצאת לשתות אחרי העבודה, כי רוב המסעדות נסגרות באחת עשרה", הוא מתלונן. כדי להתגבר על המצוקה יש בר במשרד ("אם יש יום עבודה מוצלח מסיימים אותו בדרינק"), מסיבות ("במסיבה אחת פגשתי את שקירה ואת מסי") ודייטים. "לפגוש כאן מישהי זה קצת כמו פגישות עבודה כי כולם עובדים בהייטק", הוא אומר. "זה יכול להיות מאוד לא רומנטי. וגם מפחיד אותי שמתישהו תגיע מישהי לראיון עבודה ונגלה שנפגשנו בהקשר כזה".
אתה רווק מבוקש?
"מבוקש או מבקש, זו שאלה פתוחה. אבל בסדר, אין לי בעיה", הוא מחייך במסתוריות. "זו אחת הסיבות שלא רציתי לבוא לארץ לפסח. את עושה לי הכנה לשיחה עם הדודות. יש קמפיין לשדך אותי".
לא חושב שאחזור לישראל בקרוב. למדינה אין כיוון
כשמדברים עם סטארטאפיסט ישראלי צעיר ומצליח קשה שלא לחשוב על אדם נוימן – טיפוס יותר מוחצן ובעייתי מג'ינו, אבל אולי גם תמרור אזהרה מפני הנפילה. "מעולם לא פגשתי אותו", אומר ג'ינו, "אני חושב שהוא בנה חברה די גדולה, משמעותית, ובדרך היו כמה טעויות ניהול שלו ושל המשקיעים. הוא לא עשה משהו לא תקין בעיניי".
יש טעויות של אחרים שאתה לומד לא לעשות בעצמך?
"אחד הספרים שקראתי ומאוד השפיע עליי הוא 'רק הפרנואידים שורדים' של אנדי גרוב, המנכ"ל האגדי של אינטל. ניסיתי לסגל לעצמי ניהול פרנואידי ולחשוב על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואיך נתמודד איתו. המותג שלי בחברה הוא של מנהל מאוד שמרן, אבל בסוף זה מוכיח את עצמו. נמנעתי מפיתויים, ואם רבעון הולך טוב וישר רוצים לגייס עוד, אני מנסה להרגיע. לוודא שאנחנו בונים משהו יציב. זה הוכיח את עצמו עד עכשיו. הגענו לקורונה יציבים, לא הוצאנו אף אחד לחל"ת, לא פיטרנו ולא איחרנו במשכורת ביום. אפילו חברות טובות הוציאו אנשים לחל"תים בתחילת המשבר: Airbnb פיטרו 30 אחוז מכוח האדם ו-TripActions פיטרו עשרות או מאות אנשים. התמודדנו בצורה מאוד טובה".
"ההייטק זו תעשייה שרק המריאה בקורונה. היו סבבי גיוסים מטורפים, העלאות שכר, שולחים דברים מדהימים לעובדים בזמן ששאר העולם במצב קשה. יש קצת רגשי אשמה, זו לגמרי בועה"
אוהבים את ישראל בסיליקון ואלי?
"מאוד. היום לישראל יש שם מאוד טוב באמריקה. פרק שלם בסאות'פארק הוקדש לחיסונים שעשו בארץ, זה שווה מיליארדים בערך שזה עשה למיתוג של ישראל. יש בארץ חברה טובה, תעשיית הייטק טובה, הרבה מה לאהוב. אבל לי יש סימן שאלה מאוד גדול לגבי העתיד של ישראל. אני לא חושב שאני אחזור בשנים הקרובות. המדינה כלואה כבר כמה שנים בלי מנהיגות רצינית, אין כיוון אסטרטגי, הכל נעשה בפרטץ'".
אין מה להתפאר באומת ההייטק, כמו שנתניהו נוהג לעשות?
"לנתניהו יש קרדיט שמגיע לו מתפקידו כשר אוצר לפני שנים, אבל התהליכים שהוא מדבר עליהם התחילו לפני עשורים. האקזיטים שאת רואה עכשיו הם של חברות שקמו לפני חמש שנים, שהשקיעו בהן קרנות ישראליות שהוקמו לפני שבע שנים. עכשיו יש ניהול אחר, שגוי, של תעשיית ההייטק".
במה זה מתבטא?
"בכך שנלחמים במרכזי פיתוח בצורה לא שוויונית. מצד אחד נותנים הטבות מס לא הגיוניות לחברות ענק, ומצד שני נלחמים בחברות הקטנות יותר. כל פעם שגוגל או מייקרוסופט מקבלות הטבת מס, זה אולי הכרחי ומאפשר להן לעשות הכשרה של האוכלוסייה, אבל אז הן גונבות אנשים שחברות ישראליות יכלו לקחת לעבודה. יש מחסור מטורף בכוח אדם איכותי והמדינה לא עושה שום דבר שקשור להכשרות מקצועיות כדי לפתור את הבעיה, אז כולם מעדיפים לפתוח מרכזי פיתוח במזרח אירופה ובהודו. יש הרבה מובטלים שאין להם גישה להכשרות מקצועיות נכונות. אני אוהב את המדינה, אבל צריך שינוי מבחינת הכיוון שאליו הולכים".
למה אתה מתגעגע בארץ?
"לאוכל של אמא. היא עדיין עושה לי שיעורים בזום איך להכין שניצל. אני לא מצליח ללמוד ממנה איך לעשות את זה בקלות, אצלי זה הפקה של ערב שלם ומטבח שלם מרוח בשמן, אני לא מבין איך היא עושה את זה על הדרך בלי ללכלך כלים. אני גם מאוד מתגעגע לכלבה של ההורים שלי. הם לקחו אותה כשכבר גרתי בארה"ב, אבל היא הכי הכלבה שלי. אני מת על כלבים, כל העובדים שלי בארץ וכאן מוזמנים להביא את הכלבים שלהם למשרד".
אז תאמץ כלב, למה אתה מחכה?
"אני מאוד רוצה, אבל אני עובד כל הזמן ובנסיעות, לא מרגיש לי נכון שדוגסיטר יגדל את הכלב שלי. הייתי רוצה לקחת כלב גדול, האסקי או לברדור, אני לא יודע אם אני מסוגל לעמוד במחויבות. לפני שנה קניתי כמה עציצים ירוקים והם עדיין מחזיקים מעמד. מבחינתי זה כבר צעד גדול מאוד".