בשבוע שעבר נחגגה פתיחת שנת לימודים, השנה האקדמית הראשונה שנפתחת בלמידה מרחוק. יחד עם עמיתי באקדמיה, עשיתי מאמצים גדולים להתאים את הלמידה למתווה הטכנולוגי החדש: הקמתי עמדת שידור בחדר השינה - עם לפטופ חדש, כבל רשת שמתחתי מהסלון ו-2 מסכים. פיתחתי מומחיות בזום ובאפליקציות פדגוגיות. שידרגתי את כל המצגות, הוספתי סרטונים, הקלטתי שיעורים מראש ועדכנתי את הדיונים לאור המצב החברתי בישראל ובעולם.
ולמרות זאת, בלב כבד, ב-11 מכללות ציבוריות לא נפתחה שנת הלימודים האקדמית. ללא קשר לקורונה, הסגל הזוטר ב-11 מתוך 22 מכללות ציבוריות - שובת.
מה הן המכללות הציבוריות? מהו הסגל הזוטר? ומדוע אנחנו שובתים בכלל?
בשלושת העשורים האחרונים הוקמו 22 מכללות ציבוריות בישראל, והן חלק ממהפכה שהביאה את ההשכלה הגבוהה לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית במדינה. אך ככל שמוסדות הללו קידמו את ההשכלה, כך הסיגו לאחור את תנאי ההעסקה שלנו, המרצות והמרצים.
סגל זוטר במכללות הוא המעמד הנמוך וחסר הזכויות של ההשכלה הגבוהה בישראל. אנחנו מרוויחים עשרות אחוזים פחות מעמיתינו באוניברסיטאות בעבור אותה עבודת הוראה בדיוק, אנחנו הסגל היחיד בהשכלה הגבוהה בישראל ששכרו לא עודכן כבר 6 שנים, אין לנו ביטחון תעסוקתי, אין לנו תנאים סוציאליים מלאים, הותק שלנו לא נספר.
בגיל 45, עם תואר שלישי, מעל 2 עשורים באקדמיה ומשובי הוראה מצויינים, אני נאלצת לעבוד ב-4 מוסדות אקדמיים שונים כדי להגיע למשרה מלאה. זאת, למרות שהסטודנטים במכללות משלמים שכר לימוד זהה לחבריהם באוניברסיטה. זה הופך אותם לסטודנטים דרג ב', שאינם זוכים למרצים פנויים עבורם, וזה הופך אותנו לעובדים דרג ב', שאינם זוכים לתנאי העסקה שיאפשרו לסטודנטים מצויינות אקדמית.
כדי לקדם את תנאינו כשווים בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, התאגדנו חברי הסגל הזוטר מ-13 מכללות ציבוריות במסגרת ארגון "כוח לעובדים", ופנינו לנהל מו"מ משותף מול 3 גורמים מרכזיים: משרד האוצר, ועד ראשי המכללות והועדה לתכנון ולתקצוב של מועצת ההשכלה הגבוהה. המו"מ מתנהל מזה שנתיים וחצי בתנאים לא אופטימליים: תחילה ביקשו שנחכה כי רק התחלנו וצריך ללמוד את החומר, אחר כך היו בחירות, ועוד בחירות, ועוד בחירות, ואז הגיעה הקורונה עם סגר ראשון, וסגר שני, ושוב ביקשו שנחכה למועד מתאים יותר... אבל אחרי שנתיים וחצי של סחבת – אין לנו יותר זמן לחכות. עכשיו זה הזמן שלנו.
לפני חודשיים הכרזנו על סכסוך עבודה, מתוך מטרה להאיץ את המו"מ ולהגיע להסכם לפני פתיחת שנת הלימודים. לאור התקופה הלא פשוטה גם התגמשנו מאד בדרישותינו, ובמקום לבקש לסגור את הפער בינינו לאוניברסיטאות – ביקשנו רק לצמצמם אותו מעט בשלב זה. כלום לא עזר – כל הצעותינו נתקלו באטימות, האוצר והמכללות משכו את הדיונים עד לרגע האחרון, ולא הותירו לנו ברירה אלא לצאת לשביתה.
לכן, שנת הלימודים האקדמית לא נפתחת עבור 6,000 מרצות ומרצים ו-60,000 סטודנטיות וסטודנטים. קולם של האוצר, הות"ת והמל"ג – נאלם. השר להשכלה גבוהה, שהיה בעצמו איש סגל במכללה ציבורית ומכיר את הבעיה באופן אישי – נעלם.
ישראל מתגאה, ובצדק, באחוז בעלי תואר ראשון מהגבוהים בעולם. אבל יש לזכור שהמשאב המרכזי של ההשכלה הגבוהה הוא לא הזום - אלא מרצות ומרצים מסורים, מקצועיים ומשכילים. לכן, קידום סגל ההוראה אמור להיות אינטרס מרכזי של ראשי המדינה והאקדמיה.
האם בכל זאת אוכל לפתוח את הסמסטר בהתרגשות ובחגיגיות בשבוע הבא, כמו בכל שנה? האם אוכל ללמד את מורי העתיד פדגוגיה חדשנית, חשיבה ביקורתית ומעורבות חברתית? רק בתנאי שיהיה שינוי משמעותי בתנאי ההעסקה שלנו. כי עידן הזוטר – נגמר!
אגב, את הלפטופ, הכבלים, המסך, להם אני זקוקה לצורך הוראה מיטבית – קניתי מכספי.
ד"ר נטע ארנון שושני, מרצה בסמינר הקיבוצים, האוניברסיטה הפתוחה, מרכז פרס ברחובות ומכללת לוינסקי.