מדינת ישראל התברכה בלא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם הוא המיקום של ישראל, זה שנים רבות, בפסגת תוחלת החיים העולמית. בהשוואה הבינלאומית האחרונה, ל-2011, ישראל שובצה במקום התשיעי בעולם, כששנה קודם לכן היא שובצה במקום השישי. בעיקר בולטים הגברים הישראלים, שבאופן קבוע מתברגים בחמישייה הפותחת של תוחלת החיים הגברית בעולם.
הרבה דברים טובים אפשר להגיד על מדינה שאזרחיה מתברכים בחיים ארוכים - זוהי עדות למערכת רפואה מתקדמת, לתזונה בריאה, למזג אוויר נוח שמשפר מצב רוח, וגם לתא משפחתי חזק ולסביבה חברתית תומכת. אבל יש גם צד אפל לתוחלת החיים הארוכה: היא מייקרת מאוד את עלות החיסכון הפנסיוני.
ד"ר שאול יוטב וד"ר עידית סולברג, מומחים לפנסיה ולכלכלה מאוניברסיטת אריאל, ערכו באחרונה מחקר שבדק את השפעת תוחלת החיים על החיסכון הפנסיוני בישראל. המחקר פותח בעובדות המשמחות על הזינוק בתוחלת החיים בעולם: מאז תחילת המאה הקודמת, עלתה תוחלת החיים בעולם בכ-30 שנה, אם כי מרבית העלייה נבעה מירידה בתמותת תינוקות. כשמתמקדים בצד המבוגר של עקומת הגילים, מתגלה שבתחילת המאה ה-20, לבני 65 צפו תוחלת חיים בפנסיה של 11 שנה. ב–2012, תוחלת החיים הצפויה העולמית לבני 65 צמחה בשמונה שנים, ל-19 שנה. בישראל, היא גבוהה יותר - בנות 65 צפויות ל-21 שנות חיים, ובני 65 לכמעט 19 שנה.
הנתון המעניין הוא שהעלייה בתוחלת החיים ב-25 השנים האחרונות מתמקדת בקצה המבוגר של עקומת הגילים. מתברר שב-1984–2009 היתה תזוזה של עקומת החיים בכל הגילים, אבל עיקר התזוזה היתה של בני 75: תוחלת החיים שלהם עלתה ב-30% (1.1% לשנה) מאז 1984. בעשר השנים האחרונות הקצינה המגמה הזאת עוד יותר, כששיאני השיפור בתוחלת החיים הם בני 85 - תוחלת החיים שלהם התארכה ב-13.5% בעשור (1.3% בשנה). כיום, תוחלת החיים הצפויה של בני 85 היא 6.5 שנים, ושל בני 100 היא שנתיים וחצי.
>>>מתלבטים היכן ללמוד? קבלו ייעוץ לימודים בחינם>>>
סולברג ויוטב מתארים את הוויכוח המתנהל כיום בעולם בשאלה עד כמה תוחלת החיים תמשיך לעלות. ישנן תחזיות שתוחלת החיים תתחיל להיעצר, משום שאי־אפשר לעבור גיל מסוים (כמאמר השיר: עד 120), וישנן תחזיות שלפיהן השיפורים בתחום ההנדסה הגנטית יביאו לקפיצת מדרגה בתוחלת החיים, וכי רק השמים הם הגבול למשך חייו של האדם. העובדות הן, אגב, שעד היום כל התחזיות לגבי העלייה בתוחלת החיים התבדו - תוחלת החיים תמיד עלתה יותר מהתחזיות.
בכל מקרה, שתי מסקנות ברורות עולות מהנתונים. האחת, שכל הוויכוח על העלאת גיל הפרישה של נשים הוא מגוחך להחריד. גיל הפרישה של נשים יעלה משום שלא תהיה ברירה אחרת, ובסופו של דבר גם גיל הפרישה של הגברים יצטרך לעלות. למעשה, היה רצוי שישראל תעבור למבנה המודרני בעולם של גיל פרישה גמיש, הצמוד לשינויים בתוחלת החיים. המסקנה השנייה היא שחייבים, אבל חייבים, חיסכון פנסיוני עמוק וטוב - כדי שגם המבוגרים יוכלו לשמור על עצמאותם הכלכלית (שלא לדבר על כבודם) לאחר גיל פרישה.
בהקשר הזה, הנתונים של יוטב וסולברג אינם מעודדים. עיבוד נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס מ–2012 מראה כי רק ל-38% מהגמלאים בישראל יש פנסיה. גרוע יותר - גם מצבם בעלי פנסיה רחוק מלהיות מזהיר. כך, השכר הממוצע האחרון של בני 65 בישראל ב–2012 היה 11.6 אלף שקל. הפנסיה הממוצעת שקיבלו היתה 4,900 שקל בלבד. מדובר על פנסיה שהיוותה 45% משכרם האחרון ברוטו. ביחד עם קצבת הזיקנה, הגיעו הפנסיונרים של 2012 להכנסה חודשית ממוצעת של 63% משכרם האחרון.
נהוג לקבוע שכדי לשמור על רמת חיים, צריכים הפנסיונרים ליהנות מהכנסה השקולה ל-70% משכרם האחרון. במונחי שכר ברוטו, הפנסיונרים בישראל נמצאים מתחת לרף; במונחי שכר נטו, ומשום שהפנסיה נהנית מהטבות מס, הפנסיונרים בישראל ככל הנראה מגיעים ליחס של 70% משכרם האחרון, אבל די בקושי. למותר לציין שמי שלא חסכו לפנסיה, מצבם לאחר גיל הפרישה הוא רע ומר: הם מגיעים להכנסה שהיא 26% בלבד משכרם האחרון.
הנתונים במחקר של יוטב וסולברג מלמדים כי רק לחלק קטן מהגמלאים בישראל יש בכלל חיסכון פנסיוני. אלה שיש להם חיסכון - הוא מספיק בדוחק כדי לשמור על רמת החיים שאליה התרגלו ערב הפרישה. ההסבר לשתי הבעיות גם יחד נובע מנתון אחר, מזעזע למדי, והוא הוותק הממוצע של החיסכון הפנסיוני בישראל, שמגיע ל-19.5 שנה בלבד - 24 שנה לגברים, ו-17.4 שנה לנשים.
לנתון הזה יכולים להיות שני הסברים. האחד, מדאיג פחות, הוא שאנשים עבדו אבל פשוט לא טרחו לחסוך לפנסיה. אם ההסבר הזה הוא הנכון, הרי שאפשר להירגע: בעידן של פנסיית חובה, הבעיה נפתרה מאליה - כל העובדים והמעסיקים חייבים להפריש לפנסיה. ההסבר האחר, מדאיג הרבה יותר, הוא שהוותק בעבודה בישראל הוא נמוך, וממנו נגזרות גם מעט שנות חיסכון. הסבר זה מדאיג משום שהוא מעיד על בעיה בשמירת רציפות העבודה.
הפנינו את השאלה למוסד לביטוח לאומי, שבדק עבורנו את השנתון האחרון של בני 68 כיום (כל מי שהם כבר כמעט בוודאות גמלאים). הבדיקה נעשתה רק לגבי מי שעבד אי פעם, ולו לזמן קצר בלבד. בתוך השנתון הנבדק, התברר ש-8% מהעובדים צברו ותק של פחות מעשר שנים, רק ל-5% מהם יש פנסיה; עוד 19% עבדו בין 10 ל-20 שנה, ואילו ל–28% מהם יש פנסיה; 73% עבדו יותר מ-20 שנה, ול–75% מהם יש פנסיה; בסך הכל, הוותק הממוצע בעבודה של השנתון כולו הוא 27 שנה, כשמתוכו מחוסרי הפנסיה מחזיקים בוותק של 21 שנה בלבד, ובעלי הפנסיה - בוותק מרשים של 32 שנה.
הנתונים הנוכחיים שהביטוח הלאומי סיפק לנו דומים לנתונים של מחקר שעשו הדר דיויש ונעם זוסמן לגבי נתוני התעסוקה בישראל עד 2004. במחקר מצאו ותק ממוצע בעבודה של 60% (24–26 שנה). מדובר על שיעור ותק נמוך משמעותית מזה של העובדים האמריקאים. המחקר הזה מחזק גם את ממצאי הביטוח הלאומי לגבי ותק גבוה מאוד בעבודה (32 שנה) של חלק מהעובדים - מי שכבר עובד קבוע, בדרך כלל עובד עשרות שנים בלי הפסקה. זאת הסיבה שנתון החציון של הוותק היה 68%, שהם 8% יותר מהממוצע.
הנתונים מלמדים על פיזור לא שווה של שנות העבודה בישראל של מי שלא עובדים כלל או עובדים מעט מאוד, ובנוגע למי שעובדים שנים רבות בלא הפסקה. הממוצע, עם זאת, הוא נמוך בלבד ונוגע למי שיש לו ותק של 27 שנה. גברים חרדים שמצטרפים לשוק העבודה בגיל מאוחר בלבד, נשים ערביות שעובדות מעט, עולים מרוסיה שהספיקו לצבור ותק נמוך, ועקרות בית - כל אלה מפחיתים את מספר שנות העבודה ומייצרים אוכלוסייה שצפויה להידרדר לעוני לאחר גיל הפרישה.
מטריד לא פחות בנתוני הביטוח הלאומי היה שיעור הפנסיה שקיבלו העובדים - פנסיה ממוצעת של 45% בלבד. זאת בשעה שהוותק הממוצע של מקבלי הפנסיה היה 32 שנה. איך עובדים 32 שנה, ומגיעים בסוף לפנסיה בשיעור של 45%? הסבר אחד הוא מבנה השכר המעוות, בעיקר במגזר הציבורי, שבו יש רכיבים רבים שאינם מבוטחים לפנסיה. הסבר נוסף הוא עבודה במשרות חלקיות (נשים חרדיות וערביות), או הנוהג הנפסד של משיכת כספי הפיצויים - דבר שמחסל מיידית כשליש מערך החיסכון הפנסיוני.
וקיים כמובן גם ההסבר, שלפיו גם מי שעבדו 32 שנה לא טרחו לחסוך לפנסיה במשך 32 שנה, בעידן שבו החיסכון לפנסיה היה רשות ולא חובה. אפשר רק לקוות שההסבר האחרון הוא ההסבר העיקרי - כי גם אותו חוק פנסיה חובה אמור לפתור.
