כולנו מכירים את המשימות האלו שאנחנו מעדיפים לבצע "בהמשך", לא לעשות היום, אולי מחר, בעצם בתחילת שבוע הבא. לא משנה מה - העיקר לא כרגע.
בעוד שחלקנו אכן נבצע את המשימות הללו בנקודת זמן כלשהי, יש כאלו שידחו אותן עוד ועוד, עד שהן פשוט לא יהיו רלוונטיות. דחיינות נוגעת לא רק לביצוע משימות בעבודה אלא גם בבית ובחיים האישיים. בעבר טענו מחקרים בפסיכולוגיה שהדחיינות נובעת מתחושת זמן לא מציאותית, ושאלו הסובלים מתופעת הדחיינות, מאמינים באמת ובתמים שיש להם יותר זמן לביצוע המשימות ממה שאכן יש להם בפועל. אך מחקרים עדכניים יותר מרמזים על כיוון שונה הקשור לסטרס; במילים אחרות כשאנחנו מתייחסים למשימה מסוימת כאל "לא נעימה" (משעממת, ארוכה וכדומה) אנחנו ניטה לדחות אותה ואז לדחות אותה שוב. אלא שדווקא הדחיינות היא זו שגורמת לעלייה בסטרס, שעלול לפגוע בתפקוד שלנו ואפילו בבריאותנו, ולכן הדחיינים שבינינו סובלים הרבה יותר מבעיות שינה, רגשות חרטה, ערך עצמי נמוך ותחושה כללית מבאסת.
אז מה עושים? יש כמה דברים:
רק עשר דקות
קחו משימה נדחית אחת והקדישו לה 10 דקות על השעון. תחימת הזמן המוקדש למשימה המשעממת (או הקשה או המבאסת) תאפשר לנו לגשת אליה. בשלב זה ייכנס אפקט זייגרניק, לפיו משימה שלא הושלמה מטרידה אותנו, ולפיכך אנחנו נוטים להשלים אותה.
זה נכון, יש משימות שלא ניתן לפרק אותן לחלקים, לכן בחרו משימה שכן ניתנת לפירוק. כי אחרי הכל – טיפול בדחיינות הוא שריר. אם נטפל בדחיינות בהקשר של משימה אחת, נחזק את היכולת שלנו לעבור מדחיינות להתלהבות במשימה אחרת.
התמקדו ב"למה זה כדאי לי"
כשאנחנו דוחים משהו למועד מאוחר יותר, אנחנו שמים פוקוס על הרווחים שלנו בטווח הקצר ולא על המחירים שנשלם בטווח הארוך בעקבות אי ביצוע המשימה. לכן, כשנשים את הפוקוס על למה כדאי לנו להשלים את המשימה, יקרה בהכרח אחד מהשניים: או שנבין שבאמת אין צורך או דחיפות במשימה שלנו, או שנבין את חשיבות ודחיפותה ונתמלא באנרגיה לביצועה. אפשר ממש להשתמש במעין מנטרה - לדבר אל עצמנו ולשנן את הרווחים.
מסמרו זמן ביומן
לכולנו יש את הפרויקטים האלה ש"אם רק יהיה לי זמן היינו מסיימים אותם". קחו בחשבון שאם לא תקדישו זמן למשימה, היא לא תקרה. אם תתכננו מראש ותפנו זמן למשימות - הן יקרו.
הציבו יעדים ריאליים
לרובנו יש מחשבה שאם נציב לעצמנו רף נמוך אז נשיג פחות, נעגל פינות ובאופן כללי נתדרדר לסטנדרטים נמוכים יותר. לפעמים זה נכון, אך יחד עם זאת הצבה של רף גבוה מדי יכולה לגרום לחוויית כישלון ואפילו למצב של ייאוש עוד בטרם ניגשנו לפרויקט או למשימה. לכן, הציבו לעצמכם יעדים שאפתניים אך בו בזמן ריאליים עבורכם.
אל תאמינו לתירוצים של עצמכם
לכולנו יש תירוצים שונים למה לא לעשות את העבודה. מ"אני צריכה להיות במוזה הנכונה לזה" ועד "אני עובד טוב יותר תחת לחץ". התירוצים האלה תמיד נראים לנו כמו משהו אמיתי, ולכן הרגע הנכון לעולם לא יגיע. אז פשוט הכניסו את זה ליומן ועשו את העבודה.
אמצו שותף מחויבות
"שותף מחויבות" הוא זה שאתו אתם מבצעים, ביחד, משימה ששניכם נוטים לדחות או מדווחים לו על עמידה ביעדים שהצבתם לעצמכם. השותף יכול להיות פרטנר אחד שקובעים איתו שעה קבועה בשבוע או פרטנר מתחלף שאתם מגייסים אד הוק, לפרויקט או לעניין מסוים. רצוי מאוד שהפרטנר לא יהיה גם בן זוגכם לחיים.
צרו סביבת עבודה פרודוקטיבית
שקט, רעש, אור, צפיפות או אפילו התראות מהוואטסאפ. שימו לב מה בסביבת העבודה שלכם עוזר לכם או מפריע לכם להתרכז ולהיות פרודוקטיביים, וכשאתם עומדים בפני משימה גדולה ומאתגרת דאגו לייצר לעצמכם את הסביבה המתאימה - גם אם זה אומר להיפרד קצת מהסמארטפון.
תנו לעצמכם פרס
כשאתם משלימים משימה שאתגרה אתכם, תנו לעצמכם כפרס משהו מיוחד שבא לכם עליו. זה יכול להיות חפץ וזה גם יכולה להיות פעילות כיפית שתשבצו לכם ביומן. כמובן שצריך להיות קשר בין גודל המתנה לבין האתגר שהמשימה הציבה בפניכם.
סלחו לעצמכם
מחשבות כמו "אני תמיד דוחה דברים" ו"הייתי צריך להתחיל את זה הרבה קודם", לא יקדמו אתכם ובטח שלא יגרמו לכם להרגיש טוב. להפך, הן רק מבזבזות לכם עוד זמן ואנרגיה. אז מה כן יקדם? מחקרים הראו שלסלוח לעצמנו על היותנו דחיינים בעבר מפחית את הדחיינות שלנו בהווה. אז תסלחו.
התגמשו
הסתכלות פרפקציוניסטית של שחור או לבן מגבירה את הנטייה שלנו לדחות ביצוע של משימות. לעומתה, הגישה של "מספיק טוב" בריאה יותר לנפש ומקדמת אותנו הרבה יותר לעשייה.
הכותבת היא מומחית בניהול זמן ופרודוקטיביות