חייהם של מנהלי בתי חולים אינם קלים, אך מה לגבי מנהלות בתי חולים? היחס אלינו הוא כמו לנס רפואי. כאשר אני מציגה את עצמי בפני אדם לא מוכר אני כבר יודעת לחזות מראש ההבעה על פניו - עליית הגבות, הפה הפעור וההפתעה על כך שהמנכ"ל הוא "היא", כל אלו מביאים אותי כל פעם להעריך מחדש את מקומי. באופן אבסורדי וחסר בסיס, עצם היותי אישה מנהלת - מעורר כבוד. הזוי משהו. יתרון אחר וייחודי הוא שכנס מנהלי בתי החולים הוא הכנס המקצועי היחיד שבו התור לשירותים של הנשים קצר מזה של הגברים. אפשר להתייחס לזה כנחמה מדכאת במיוחד.

כל אלו אמורים לפצות על הקשיים בניהולו של בית חולים שאין לו גב ממשלתי ואינו שייך לאף קופה. מעל 400 עובדים מטפלים בכ-300 ילדים מדי יום בבית החולים אלי"ן בירושלים - מרכז שיקום לילדים ונוער, וכל יום מביא עמו דילמות לא פשוטות. בעיות מינהל ותקציב כמו בכל ארגון, אך גם אתגרים אתיים ומוסריים, התמודדות עם משפחות מורכבות ועם עתיד לא ברור לילדים מלאי היכולת להם אנו מסייעים. לא, איני מבקשת מאיש להשתתף בצערי – זכיתי בתפקיד המשלב יכולת להשפיע על חיי ילדים ולשנות את עתידם, להביא מזור למשפחות רבות ולאפשר פיתוח אמצעים שישנו את עתיד הילדים עם מוגבלויות בכל העולם. זכיתי לראות כיצד במהלך 20 שנות עבודתי באלי"ן חל זינוק ביכולת לטפל בילדים עם פגיעות מולדות ונרכשות, ולאפשר להם שיקום עד שיתוף והכלה בחברה. אך לעתים לעיתים הניהול כרוך בהחלטות קשות במיוחד.

 לאורך שנים רבות מתמודדות נשים בתפקידים בכירים עם חובת ההוכחה שהן יכולות להצליח, "למרות" היותן נשים. ברוב הימים אכחיש בכל תוקף כי ההחלטות הניהוליות שלי מושפעות ממגדרי. אך לפני כחודשיים נפל דבר; יצאתי מהארון הווירטואלי ואמרתי בקול ברור: "יש החלטות של מנהיגות שגבר, קרוב לוודאי, לא ייקח".

עם הסמכות, כידוע, מגיעה גם האחריות, וחלק מהאחריות על כתפי המנהל – והמנהלת – היא לקבל החלטות שלעתים יהיו לא פופולריות. ברוב המקרים ההחלטות יהיו לטובת המטופלים, ולאו דווקא לנוחות הרופאים, האחיות ועובדי מקצועות הבריאות. אך יש מקרים בהם אני, כמנהלת וכאישה, חייבת לזקוף קומה ולומר - אל תגעו בנער.

נשים במערכת הבריאות מתמודדות עם אתגרים שנחסכים מעמיתיהן הגברים

עובדי מערכת הבריאות אינם באים לעבודה, אלא לעבוד. ברוב המקרים הם עובדים בתנאים פיזיים לא פשוטים, בתפקידים עם מתח רב, עם אחריות רבה על הכתפיים ובשכר שאף פעם לא יהיה מותאם להכשרה הממושכת וללחץ הבלתי נגמר. הנשים העובדות במערכת הבריאות מתמודדות עם אתגרים שנחסכים בדרך כלל מעמיתינו הגברים (כגון הנחת היסוד שכל גבר שעומד במסדרון הוא הבכיר מבין הנוכחים), והגיע הזמן גם להודות שמדי חדר ניתוח - חלוק לבן ונעלי נוחות דמויות קרוקס - לא תוכננו כדי לסייע לנו לשמור על נשיות תוך העבודה, אלא לטשטש אותה.

מנהיגות אמתית היא זו היודעת לזהות משבר עוד טרם התרחש. היא כמו מערכת התראה סיסמית המנחשת את הצונאמי המתקרב ויודעת לנווט את יושבי החופים למקומות מסתור, ואת רעידת האדמה שעמדה להתרחש - יכולתי להרגיש בקצות אצבעותיי, ואני לא מתכוונת לסוג האירועים שנערכים אליהם בגזרת פיקוד העורף כמו רעידת אדמה או מלחמה, אלא לאירועים פנים-ארגוניים, הדורשים מנהיגות אמיתית, ושם נמדד המנהל.

ביום בהיר אחד, הוציא משרד הבריאות חוזר מנכ"ל האוסר על עובדי בתי החולים להגיע לעבודה עם ציפורניים מעוטרות בלק-ג'ל, בבניה ובשאר תבניות שחלקנו רואות כחלק מגופנו. כביכול, הוראה זוטא טכנית המקובלת ברחבי העולם. מעשית, בבית חולים בו מעל70% מהעובדים הן עובדות, הוראה כזו משמעה טלטלה רצינית. גל של מחאה מקיר לקיר. משמעותה פגיעה בתחושת השליטה והאוטונומיה של העובדות. נטילה של אחת מדרכי הביטוי האחרונות הנותרות למי שלובשת מדים בעבודה, ולמי ששומרת על קוד לבוש מכבד לכל באי בית החולים. הוראה כזו משמעה צורך בפיקוח, הערות והתראות, מכתבים לתיק האישי,  מארבים ליד הכיור, והעכרה של האווירה למשך תקופה ארוכה.

העולם הבעייתי של משמרות הלילה (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
מדי חדר הניתוח מטשטשים את הנשיות שלנו|אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

אכן, עבודות מחקר קישרו מספר מקרים של העברת חיידקים עמידים בטיפול נמרץ לציפורניהן הארוכות של עובדות במערכת. אך יש לציין כי עבודות דומות הוכיחו העברת חיידקים חמורה על עניבות של רופאים, וטרם יצא חוזר מנכ"ל הדורש עניבות פרפר מהגברים. ומה לגבי שמירה בפני העברת חיידקים על הסטטוסקופ? טרם יצאה הוראה המחייבת כיסוי חד פעמי לסטטוסקופ, שגם הוא הוכח ככלי להעברת זיהומים.

הבטתי בציפורני המטופחות, וזכרתי את הדרך הארוכה שעשיתי עד הלום. כיצד התמודדתי בבית הספר לרפואה עם מנהלי מחלקות שלא התביישו לומר למראה קבוצה בה רוב נשי של סטודנטיות "רואים שהפרסטיז'ה של המקצוע יורדת". עם נהלי בית הספר לרפואה שציפו ממני לקחת שנת חופשה כשילדתי את בני הבכור בשנה הרביעית ללימודים. נזכרתי במנהל המחלקה שבראיון הקבלה להתמחות שאל אותי בלי למצמץ כמה ילדים אני עוד מתכננת. חשבתי על כך שעשיתי תורנות לילה בטיפול נמרץ פגים ביום בו עברתי ניקור מי שפיר, כדי שלאיש לא יהיה פתחון פה לומר שאישה מתפקדת פחות טוב כרופאה.

הרהרתי בשנים הארוכות בהם לאט לאט הקמנו באלי"ן סביבת עבודה מכבדת, המאפשרת תנאים סבירים יותר לנשים עובדות – משרות חלקיות, קייטנות לילדי עובדים בחופשה הגדולה, ולאחרונה, לאור מצוקת חניה – קדימות במקומות חניה לאימהות לילדים קטנים.
הסתכלתי בציפורני המושקעות, והבנתי כמנהיגה, כאישה וכמובילת דיעה, שהדרך לשוויון מגדרי עדין ארוכה מנשוא.  ושאולי ביום בו התורים לשירותי הנשים בכנס מנהלים יתארכו,  יצא קודם האיסור על העניבות.

ד"ר מורית בארי מנכ"לית בית החולים אלי"ן - מרכז שיקום ילדים ונוער, תתייחס לנושא ב"וועידת ישראל לנשים ועסקים", שתתקיים מחר (יום ד') ביוזמת "מידע כנסים", בתאטרון הקאמרי בתל-אביב