קללות מעליבות, כסף לתרופות ובאופן כללי כל מחלה אפשרית – זה מה שמאחלים ביום עבודה די שגרתי לשמואל ולשירן. שניהם, איך לא – פקחי חניה, אולי המקצוע המושמץ ביותר בישראל. לא נעים להודות, אבל גם לאלו מאיתנו שלא מתעמתים פנים מול פנים עם פקחי חנייה, יוצא כנראה לסנן איזו קללה וחצי כשהם מגלים דו"ח על השמשה, וזה טבעי.
מצד שני, כשאנחנו רוצים ללכת ברחוב אבל רכב עומד על המדרכה וחוסם אותה, או כשאנחנו נאלצים לרדת לכביש כדי לעלות על האוטובוס כי רכב עומד בתחנה, או כשאנחנו מגלים, בדיוק ברגע שאנחנו הכי ממהרים, שמישהו חוסם אותנו ביציאה מהחנייה –דווקא אז מתאים לנו שיצוץ איזה פקח נחוש וייתן דו"ח לבעל הרכב הסורר.
עוד בלימודים וקריירה:
- מה הכי מתאים לכם ללמוד? בחנו את עצמכם
- האם את חזקה מספיק כדי לעבוד בהייטק?
- תקופת מיתון? אז זהו שלא: "שוק העבודה בישראל בפירוש במגמה חיובית"
בקיצור, עמוק בלב אנחנו יודעים שהפיקוח נחוץ, אבל הפקחים עצמם חשים בכך פחות: "יש אנשים שרואים אותי הולכת עם המדים, סתם הולכת, לא נותנת דו"ח אפילו, זורקים קללה וממשיכים", מספרת לנו שירן מזיג, בת 29, פקחית חנייה בעיריית ראשון לציון, "אז כשאני כן נותנת דו"ח – בואו נגיד שיש אנשים שלוקחים את זה מאוד קשה. מקללים אותי, מקללים את ההורים שלי". שמואל בודגוב, בן 60, פקח חנייה ותיק בעיריית תל אביב, מספר על תגובות דומות: "אומרים לי שזאת עבודה של מסכנים, מקללים אותי והכי הרבה - מאחלים שילך לי הכסף לתרופות".
והכסף, אם תהיתם, לא בשמיים. ברוב הרשויות משכורת בסיסית של פקח מתחילה בכ-5,000 שקלים, ומטפסת עם הוותק, עם משמרות בסופי שבוע ועם השתלמויות ותחומי אחריות נוספים, אבל לא מגיעה לסכומים גבוהים במיוחד, וזאת למרות שמדובר בתפקיד חיוני להתנהלות תקינה בעיר ובתנאי עבודה לא פשוטים שכוללים שעות רבות על הרגליים, גם בקיץ וגם בימי גשם.
אז למה אף אחד לא מעריך את הפקחים? מסתבר שדווקא מעריכים, כשהם אינם: "יום אחד של שביתה מספיק כדי שאנשים יבינו את החשיבות של הפיקוח", מאשר שמואל, "זה הופך לכאוס, הרי לא כולם שומרים על חוקי התנועה ואנשים מבינים שכשאנחנו לא נמצאים – הסדר הציבורי פשוט לא מתקיים. אחרי שביתה פתאום כולם שמחים לראות אותנו".
אז יש גם תגובות חיוביות?
"בוודאי. יש אנשים שנתקעים עם הרכב, שכחו מפתחות בפנים למשל או אפילו נתקעו עם פנצ'ר ואנחנו מסייעים להם. אנחנו מקבלים מכתבי תודה למנהלת האגף. גם בן אדם שמקבל ממני אזהרה ויוצא בלי קנס יכול להודות לי", אומר שמואל. "האזרחים זקוקים לנו", מאשרת שירן. "כשרכב חונה וחוסם אותם – הם פונים אלינו, אנחנו הראשונים שמגיעים. אנחנו שומרים על הסדר והביטחון בעיר ולא מעט אומרים לנו תודה".
אוקי, אבל אלה אנשים שלא קיבלו דוח
"נכון. אנשים שכן מקבלים דו"ח יכולים להגיע לתגובות אלימות, מילולית וגם פיזית. כבר יצא לי להזמין משטרה", אומר שמואל, "אבל כן יש גם כאלה שפשוט מבינים שהן טעו, לוקחים את הדוח ואומרים תודה. אנשים שרואים למשל שאוטובוס שלם צריך לסטות מהנתיב בגלל איך שהם חנו ומקבלים את הדוח בהבנה".
"אני יכולה להגיע לבכי מדברים שאומרים לי, זה קורה שאני מזילה דמעה, שוכחים שאני בן אדם", מודה שירן. "בואי נגיד שבממוצע פעם במשמרת פוגעים בי, אבל כן קורה שאומרים תודה. כן קורה שמחייכים".
ומה עם השמועה שאתם מרוויחים לפי כמות הדוחות שאתם רושמים?
"אני כבר לא מגיבה לזה, כמה אפשר?", אומרת שירן. "כשאני לא יכולה להתאפק ואני כן עונה אני בדרך כלל פשוט אומרת שאם זה היה כל כך רווחי כולם היו רוצים לעבוד בפיקוח. זה בדרך כלל משתיק אותם".
"אנשים לא יודעים שיש לנו משמרות שאנחנו בכלל לא באים במטרה לתת דוחות. לפעמים אנחנו מעבירים משמרת שלמה בשמירה על ציר תנועה פתוח, בכלל לא נותנים לאנשים לעצור ולא מחלקים דוחות", מוסיף שמואל. "כשבן אדם רואה שאתה מתעכב חצי שעה לעזור לרכב תקוע או מסייע להחליף גלגל - הוא בדרך כלל מבין שאתה ממש לא עובד בקבלנות. המטרה היא לא לתת דוח, אלא לשמור על הסדר הציבורי".
גם כשהם לא במשמרת, כשהם מספרים על עבודתם הם נתקלים בשלל תגובות: "בסך הכל אני חושב שאנשים מכבדים את הבן אדם ומכבדים גם את עבודתו", אומר שמואל, "ומי שמכיר אותי יודע שאני בא לעבוד. אני לא צעיר, ורוב האנשים שמכירים אותי - מפרגנים". שירן בת ה-29 מספרת על תגובות מעט יותר נוקבות, אולי בגלל גילה הצעיר: "אנשים מעקמים לי את האף לא פעם, אומרים לי שאם כבר – אז עדיף להיות שוטרת", צוחקת שירן. "האמת שמבחינתי זה די דומה, אנחנו כוח עזר למשטרה, משרתים את האזרחים, רק שאת המשטרה לוקחים יותר ברצינות, לצערי".
שירן עובדת כפקחית ארבע שנים בלבד, אבל למרות התגובות הלא נעימות - הסבה מקצועית לא באה בחשבון: "אני פשוט אוהבת את מה שאני עושה", היא מודה. "מי שמכיר אותי יודע שזה מה שאני אוהבת, עבודה עם אקשן, אוהבת לתת תחושה של סדר ובטחון. אוהבת מדים. זה מתאים לי".
ולא משעמם להסתובב לבד כל היום?
"קודם כל זה לא כל יום לבד, יש כמה סוגים של משמרות. בסופי שבוע למשל אנחנו עובדים בצמדים בניידות, או באירועים גדולים כמו ערב הסילבסטר, שבו אנחנו משתפים פעולה עם המשטרה, אבל אין ספק שזה גם הרבה לבד. מבחינתי זה יתרון, אני אוהבת את זה. אני הולכת לי, לפעמים אני עם אוזניה אחת באוזן ויש לי קצת מוזיקה, לפעמים אני במחשבות שלי, יש לי זמן. אני גם הולכת הרבה ברגל שזה כיף ובריא, אני רואה אנשים, רואה חיים, הזמן עובר מאוד מהר. מה עדיף, לשבת כל היום מהבוקר עד הערב במשרד מול מחשב? בחיים לא".