מספר ימי החופש של העובדים בישראל יוגדל החל מהשנה הראשונה לעבודתם ל-21 ומעלה, לעומת 14 כיום. כך עולה מהצעת חוק שיזמה ח"כ רחל עזריה (כולנו) ועליה חתמו 11 ח"כים נוספים מכל הסיעות: משה גפני (יהדות התורה), יעקב מרגי (ש"ס), דב חנין (הרשימה המשותפת) , טלי פוסקוב, ורועי פולקמן (כולנו), ניסן סלומינסקי (הבית היהודי), מירב מיכאלי (המחנה הציוני), אילן גילאון (מרצ), ז'קי לוי (הליכוד), חיים ילין (יש עתיד) ואורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו).
עוד בלימודים וקריירה:
- מתלבטים היכן ללמוד? קבלו ייעוץ לימודים בחינם
- נוסעת בעקבות האהבה: המדריך לרילוקיישן
- מה כתב היד שלכם אומר עליכם? הרבה יותר משנדמה לכם
לפי החוק הקיים כיום עובד זכאי ל-14 ימי חופשה בשנה כולל השנה הרביעית והגידול מספר ימי החופשה גדל בשנה החמישית ל-16 ימים, בשנה השישית ל-18 ימים, בשנה השביעית ל-21 יום, ובהדרגה מתקבלת תוספת של יום חופש בשנה עד ל-28 ימים בשנה ה-14 לעבודה.
לפי הצעת החוק, בעד השנה הראשונה יקבל העובד 21 ימי חופש, בשנה השנייה 23 ימים, בשנה השלישית 25 ימים (כאמור, לעומת 14 ימי חופשה בשנה כיום), ובעד השנה הרביעית ואילך יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה שנתית של 28 ימים.
עזריה הסבירה שהצעת החוק מבקשת להשוות את מינימום ימי החופשה לנהוג במרבית מדינות ה-OECD. האיחוד האירופי קבע מינימום של 20 ימים לחופשה שנתית, לא כולל חגים ומועדים. זהו המינימום שאומץ בבלגיה, אירלנד, בריטניה, איטליה והולנד. בעוד, במדינות כמו צרפת ופינלנד המינימום מגיע אף ל-30 יום.
עזריה הסבירה כי "חוק ימי החופשות שנכתב ב-1951 מקנה לעובד עשרה ימי חופשה בלבד, ומאפשר צבירה של ימי חופשה נוספים רק מהשנה החמישית במקום העבודה. חוק זה אינו מתאים לשוק התעסוקה של 2015 משתי סיבות: הראשונה היא שברוב המשפחות כיום שני בני הזוג עובדים, לעומת העבר שבו במשפחות רבות היה מפרנס יחיד. הסיבה השנייה היא ששוק התעסוקה של היום הוא דינמי ורובנו מחליפים מקומות עבודה מדי 3-4 שנים, ולפיכך לא מצליחים לצבור ימי חופשה מעבר למינימום.
התיקון המוצע לוקח את כוונת המחוקק משנות החמישים, ומתאים אותו לשנות האלפיים - וכך, יינתנו לעובדים במשק מספר ימי חופשה גדול יותר, שיתאים לממוצע שהיה להורינו בעבר. מחקרים מראים שכמות סבירה של ימי חופשה לא רק מאפשרת את האיזון הבריא בין שעות העבודה לזמן משפחה ופנאי, אלא גם מעלה את פריון העבודה במשק".
בהצעת החוק נקבע כי "שוק העבודה והתעסוקה בשנים האחרונות שונה מהותית מזה של שנות ה-70 ו-ה-80 במאה הקודמת, ועל אחת כמה וכמה מזה של שנות ה-50 בהם נחקקו חוקי העבודה בישראל.בשונה מדורות קודמים שלנו, שהיו עובדים עבודה אחת או שתיים לכל היותר למשך חייהם, כיום, הניידות התעסוקתית גבוהה בהרבה. קרי אופי שוק העבודה השתנה והוא גמיש יותר, יציב פחות הן מבחינת המעסיקים והן מבחינת המועסקים".
עוד הוסבר כי "המחקרים תומכים בכך: עובדים עד גיל 35 מחליפים בממוצע כל 4.6 שנים עבודה ורק 58% מבני ה-35 ומעלה עבדו במקום עבודה אחד ב-10 שנים האחרונות. מכאן ניתן ללמוד שחלק ארי מן העובדים לא מגיעים לשנה החמישית המקנה תוספת ימים, ונשארים על מינימום 10 ימי חופשה (לא כולל שישי-שבת).
"ימי החופשה השנתית של העובדים הם כלי מרכזי להתמודדות עם הפער בין ימי הפעילות במערכת החינוך לימי העבודה במשק. זאת, בהתחשב בכך שזמני ההוראה בבתי ספר בישראל אינם תואמים את זמני העבודה המקובלים במשק וישנו פער גדול בין ימי החופשה הנהוגים במערכת החינוך לאלו במשק. הפער הזה מכביד מאוד על אוכלוסיית המשפחות הצעירות.
החוק הקיים אינו מעודכן לשוק העבודה הגמיש, המשתנה והלא יציב של המאה ה-21. ועקב כך, רוב אוכלוסיות העובדים הצעירים (אך לא רק), לא מצליחים להגיע לוותק תעסוקתי שמספיק לכמות ימי חופש שהולמת את צרכיהם כהורים, כבעלי משפחה ובכלל. ולכן, החוק דורש תיקון".
עוד הדגישה עזרייה כי "משפחות בישראל מרגישות כל הזמן תחושת חנק מהפער בין ימי החופשה של הילדים שלנו, לימי החופשה של ההורים. מלבד הסיבה הידועה של מספר גדול של ימי חופשה במערכת החינוך, יש עוד סיבה מרכזית לתחושה הקשה של הורים רבים והיא מיעוט ימי החופשה שמקבלים העובדים במשק על פי חוק".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
