מה כבר בן אדם מחפש בחיים? קצת ריגוש. אולי בעצם המון.
הקשישים כמוני בטח זוכרים את הפרסומת לקפה בה האישה מפצירה בבעלה שירגש אותה, שיחדש לה. "תגיד רפי, שגרה זה רע?". מאז שרפי ריגש את אשתו בעזרת כוס קפה, רף הריגוש שלנו עלה משמעותית. אנחנו חיים בתקופה עמוסת ריגושים, אך כמו שהם באים, הם גם חולפים ומפנים את מקומם לריגוש הבא. כך, לא ניתן לשמור על רמת עונג והתרגשות גבוהה מאותו גירוי לאורך זמן. זה נכון לגבי מערכות יחסים, שימוש בסמים וגם מקומות עבודה.
החיפוש היומיומי אחר ריגושים בא לידי ביטוי גם בעולם העבודה, בו אנחנו חשים תסכול כאשר שלב "ירח הדבש" נגמר, אז האתגרים כבר פחות מאתגרים אותנו ואנחנו נכנסים לישורת של שגרה. יש שיקראו לזה חיים אפורים. זה השלב בו מתחילות התהיות – אולי אני לא במקום הנכון? אולי יש תחום שיעניין אותי יותר? מה אני צריכה לעשות כדי לשמור על רמת ריגוש גבוהה בעבודה?
אבל השאלה שאני שואלת היא אחרת: האם אפשר בכלל לשמור על רמת ריגוש כמו בהתחלה? התשובה היא "לא". זה לא משנה אם זה במערכת יחסים, בעבודה או בשימוש בסמים, רמת הריגוש יורדת ככל שעובר הזמן. זה מדעי.
דופאמין הוא הנוירוטרנסמיטור האחראי במוח לקידום רגשות העונג והוא מופרש בקצב מוגבר כאשר אנחנו מתרגשים. אבל, ככל שהאדם מתרגל לתחושות ולחוויות המרגשות, הוא מפתח תחושת סבילות. המוח עושה מאמצים אקטיביים כדי להחזיר את המערכות למצב איזון ולהפחית את רמות הדופמין המופרש, ואנחנו מסתגלים לריגוש שאנו חווים והוא כבר לא משפיע עלינו כמו בהתחלה. כתוצאה מכך, תחושת האפרוריות מתגברת, אנו מתעוררים מהאופוריה של הסם, ההתאהבות או מקום העבודה החדש, תחושת העונג שמעורר הדופמין יורדת, אנחנו חשים תסכול ומבקשים להגביר שוב את רמת הריגוש.
התפטרתם כי שיעמם לכם? התכוננו – בקרוב מאוד השגרה שוב תרים את ראשה
נוכל להעלות אותה אם למשל נעזוב את מקום העבודה ונתחיל עבודה חדשה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שהתהליך צפוי לחזור על עצמו - וכעבור כמה חודשים עד שנתיים, השגרה שוב תרים את ראשה האפרפר והעונג יפחת.
יש אנשים שהבחירה להתחיל שוב ושוב תפקידים חדשים במקומות חדשים מתאימה להם. מתאים להם להיכנס שוב ושוב לתהליכי למידה, להכיר אנשים חדשים, להוכיח את עצמם מחדש ולהנות מיתרונות הגיוון. היכולת להתמודד עם השינויים הללו היא יכולת חשובה ואדפיטיבית, שכמו שריר, ככל שמתרגלים אותה היא מתחזקת ומקלה על ההתמודדות עם השינויים העתידיים שהאדם יפגוש. כך, היא תשרת אותו לא רק בכניסה למקומות עבודה, אלא גם בעבודה מול לקוחות משתנים, מול צרכי הארגון המשתנים, מול שינויים בלתי צפויים בעבודה וכמובן גם מחוצה לה.
עם זאת, צריך לקחת בחשבון שלבחירה הזו יש גם חסרונות – חוסר היציבות, חוסר הבטחון התעסוקתי, הצורך ללמוד שוב ושוב תחומים חדשים ולהסתגל למקומות חדשים, תחושת השייכות שנפגעת, לעתים עולה גם צורך להתחיל שוב מלמטה מעמדה נמוכה יותר מזאת שהורגלנו אליה. כל הדרישות האלה לא מתאימות לכל אחד.
אדם שזקוק לגיוון, עניין ואקשן, כדאי כמובן שיבחר לעצמו תחום שמאופיין בדינמיות, בגיוון בתפקידים המוצעים, בפרוייקטים קצרי טווח וכו'. אבל מומלץ גם שייקח בחשבון שהירידה בריגוש תגיע, בלי קשר לתפקיד אותו הוא ממלא.
מה יכול לעשות ראש הממשלה כדי להימנע משחיקה?
גם ראש ממשלה שמכהן למעלה מעשור (דוגמה היפותטית כמובן), כנראה אינו מתרגש מהעבודה כמו שהתרגש בחודש הראשון שלו בתפקיד. אבל אותו ראש ממשלה צריך לשאול את עצמו האם באמת יהיה תפקיד אחר שירגש אותו יותר? והאם הריגוש הזה יהיה שווה את המעבר ואת הויתור על כל היתרונות וההטבות שבתפקידו הנוכחי.
אם הוא יחליט להישאר במקומו הנוכחי, ניתן לחשוב איתו על דרכים אחרות להגביר את רמת הריגוש ולהוריד את רמת השחיקה; הוא יכול למשל לחשוב על תחומי עניין שהיה רוצה להיכנס אליהם ולקדם פרויקטים חדשים או הצעות חוק חדשות בתחומים אלה. הוא יכול גם לחתור להתפתח לתחומי אחריות ולקחת על עצמו את הטיפול במשרדים נוספים. הוא יכול גם ליצור שיתופי פעולה פנים וחוץ משרדיים וארציים.
מחוץ לשעות העבודה, הוא יכול לפתח תחביבים חדשים שעשויים לענות על הצורך בריגוש. בנוסף, מבלי לעזוב את מקום עבודתו, הוא יכול לכוון ולבצע משימות שיעלו את סיכויו לניוד רוחבי (למשל לתפקיד הנשיא) או לקידום (שלצערו של ראש הממשלה, לא קיים כרגע).
וזה כמובן בלי להתייחס לסוגיות שונות כמו חשדות לפלילים לכאורה, כי כאמור מדובר בדוגמה היפותטית.
הכותבת היא פסיכולוגית תעסוקתית