אין ספק שהמנצחת של התקופה האחרונה היא אפליקציית זום. מאז שהקורונה פרצה בסערה לחיינו, השימוש בה זינק במאות אחוזים והיא משמשת כיום קהלים רבים. התוכנה פשוטה וקלה להורדה, ומאפשרת גם שיחות וידאו מרובות משתתפים. אך רבים מעידים כי פגישה בת שעה בזום הרבה יותר מעייפת מאשר פגישה ב"עולם האמיתי". אז מה בדיוק מעייף אותנו?
בכתבה שפורסמה ברשת ה-BBC בנושא, עלה כי שיחת זום דורשת התמקדות רבה יותר מאשר שיחה פנים אל פנים. ג'יאנפיירו פטריגלירי, פרופסור חבר ב-INSEAD החוקר למידה ופיתוח במקום העבודה, הסביר כי בשיחות המתקיימות דרך וידאו עלינו לעבוד קשה יותר כדי לעבד רמזים לא מילוליים, כמו הבעות פנים, גוון הקול, גובה הצליל ושפת הגוף. תשומת לב רבה יותר לפרטים הללו צורכת מאיתנו הרבה יותר אנרגיה. "אמנם אנחנו נמצאים יחד ברמה הקוגנטיבית, אך לא ברמה הפיזית. הדיסוננס הזה, שגורם לנו להרגיש רגשות סותרים, הוא מתיש".
צער השתיקה
גם השתיקות מהוות אתגר נוסף. לדברי פטריגלירי, שתיקה היא חלק מהקצב הטבעי בשיחה אמיתית. אך כשהיא מתקיימת בשיחת וידאו, אנחנו נוטים לחשוב שזו בעיה טכנית. על פי מחקר שנערך בשנת 2014 בגרמניה, עלה כי השהייה בשיחות טלפון או וידאו קונפרנס עיצבו תפיסה שלילית, גם עיכובים של 1.2 שניות גרמו לאנשים לתפוס את המגיב "האיטי" כפחות ידידותי או כפחות ממוקד.
מריסה שופלר, פרופסורית חברה באוניברסיטת קלמסון, החוקרת רווחה במקום העבודה ויעילות עבודת צוות, מסבירה כי אחת הסיבות לעייפות היא שאנו מודעים לעובדה שאנחנו מצולמים כל הזמן. "כשאתם בשיחת וידאו מרובת משתתפים, אתם יודעים שכולם מסתכלים עליכם, אתם מרגישים שאתם נמצאים על הבמה ועם זה מגיע הלחץ שאתם צריכים להופיע, להיות ייצוגיים - מה שהופך את הסיטואציה למורטת עצבים ולחוצה".
תראו זה אני
שופלר מציינת היבט נוסף, שכלל לא קיים בשיחות פנים מול פנים: העובדה שהפרצוף שלנו מופיע מולנו כל הזמן בצדי המסך, מה שמכניס רובד נוסף של מודעות עצמית ושל חרדה כיצד אנחנו באים לידי ביטוי. "לרוב האנשים קשה מאוד להימנע מלהסתכל על עצמם במסך. מעטים מסוגלים להבליג ולא להיות מודעים לאופן שבו הם מתנהגים מול המצלמה", אומרת שופלר.
יש גבול, אין גבול
אם טרם הקורונה, האספקטים המרכזיים בחיינו - עבודה, חברים, משפחה – היו לרוב נפרדים, כעת הכול מתקיים באותו מרחב. לדברי פטריגלירי, על פי תיאוריית המורכבות העצמית, האופן שבו אנו רואים את עצמנו כולל היבטים רבים: תפקידים חברתיים, תחביבים, תכונות אופי, ועוד. ככל שיש יותר מגוון אנו יותר חסינים מבחינה פסיכולוגית, לעומת זאת, כאשר ההיבטים הללו מצטמצמים, אנו נעשים פגיעים יותר לרגשות שליליים.
"רוב התפקידים החברתיים שלנו מתרחשים במקומות שונים, אבל עכשיו ההקשר קרס", אומר פטרגלירי, "דמיינו שאתם הולכים לבר, ובאותו בר אתם מדברים עם המורים שלכם, פוגשים את ההורים שלכם, ויוצאים עם מישהו לדייט. זה לא מוזר? זה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו. אנחנו מוגבלים במרחב שלנו והמרחב היחיד שלנו לאינטראקציה הוא מסך מחשב".
שברי את הטלוויזיה
נקודה נוספת שחשוב להתייחס אליה היא גם בעובדה שהורגלנו לכך שצפייה בווידאו, עונה על צורך אחר מאשר עבודה. אחת הסיבות שאנו אוהבים לצפות בטלוויזיה, היא כי בזמן הצפייה בה אנחנו יכולים "לנוח" ולתת לראש שלנו לנדוד למקומות אחרים ולהתנתק מלחצי היומיום.
גם שיחות וידאו רבות משתתפים מעלות בנו את אותה תחושה מוכרת, והמוח חושב שאנו צופים בטלוויזיה, אך בניגוד לטלוויזיה אמתית - כאן גם היא צופה בנו בחזרה. "צ'אטים בקבוצות גדולות יכולים להרגיש לא אישיים, מכיוון שהנוכחות והכוח שלנו כאדם פוחתים. לעיתים קרובות אנחנו מרגישים כאילו אנחנו צופים בתכנית חיצונית לנו", מסביר פטריגלירי, "אך יחד עם זאת, אנחנו לא באמת מצליחים להרגיש מרוחקים כמו שהיינו מול הטלוויזיה, כי אנחנו נדרשים להיות דרוכים כל הזמן, מה שגורם לנו להרגיש בדיסוננס עם עצמנו וזה כמובן מגביר את הלחץ והעייפות".
קום בחור עצל וצא לעבודה
ומעבר לקשיים שמציבים בפנינו אתגרי ניהול השיחות הווירטואליות, גם העובדה שאנחנו רובצים רוב היום מול המחשב מוסיפה לא מעט לעייפות שלנו. עצם זה שאנחנו לא יוצאים יותר מדי מהבית ולא עושים פעילות גופנית, גורם לנו לעייפות יתר.
מכירים את הקלישאה של הסבתות "שינה מביאה שינה"? לרוב היא נאמרת להורים שחוששים שהתינוק לא יישן בלילה אם ישן במהלך היום. כל הורה ידע להגיד שדווקא עייפות יתר אצל תינוקות ופעוטות גוררת עייפות יתר שמקשה עוד יותר על ההירדמות. גם אצל מבוגרים, עייפות גוררת עייפות, וכשאנחנו עובדים מהבית, בפיג'מה, בלי שהפעלנו את הגוף, אנחנו משמרים את העייפות שלנו.
כמו כן, יש לא מעט סיבות נוספות שגורמות לנו לעייפות, כמו הסגר למשל, שמחייב אותנו לעבוד מהבית ובו זמנית לדאוג לילדים, כמו דאגה כלכלית וחוסר וודאות ממושכת – נסיבות אלו מזינות מעגל של חרדה, של סטרס ושל עייפות. גם החשש לאבד את מקום העבודה בימים אלה, גורם לנו להתאמץ ולעבוד הרבה יותר קשה כדי להבטיח את מקומנו.