גרף אחד, שמופיע בדו"ח מצב המדינה של מרכז טאוב ל–2018, ממחיש את האבסורד הישראלי בשיאו. זהו הגרף המתייחס לשיעורי התעסוקה בישראל, בהשוואה למדינות המפותחות. זה לא חדש ששיעורי התעסוקה בישראל עלו מאוד בשני העשורים האחרונים, ובפועל עברנו מהפך ממדינה שעבדו בה מעט — למדינה שעובדים בה יותר מהממוצע במדינות OECD. המעניין בגרף החדש של מרכז טאוב, שפירסמו החוקרים הדס פוקס ואבי וייס, הוא הפילוח של שיעורי התעסוקה, בחלוקה בין יהודים חילונים, ערבים וחרדים — שחושף כי ישראל מצליחה להחזיק, בו זמנית, במקום הראשון ובמקום האחרון בעולם בשיעורי התעסוקה שלה.

את המקום הראשון בעולם כובשות בסערה הנשים היהודיות החילוניות. שיעור התעסוקה שלהן (82.2% מהן מועסקות) מעמיד אותן בפועל במקום הראשון בעולם (טכנית, במקום השני אחרי איסלנד, אבל תרשו לנו להתעלם מהעיר־מדינה הזאת, המונה בסך הכל 300 אלף אזרחים). הנשים החילוניות בישראל עובדות יותר מאשר הנשים השוודיות, השווייציות, הנורווגיות, הגרמניות והבריטיות. גם הגברים היהודים החילונים עובדים הרבה יחסית — וניצבים במקום השמיני בעולם המפותח.

בעוד היהודים החילונים בישראל כובשים את פסגת התעסוקה העולמית, המגזרים האחרים בחברה הישראלית נמצאים בתחתית. הגברים החרדים — עם שיעור תעסוקה של 47%–49% (תלוי בהגדרה מיהו חרדי) — הם באופן מובהק קבוצת הגברים שעובדת הכי פחות בעולם המפותח. אין אף קבוצת גברים אחרת שמתקרבת אליהם בשיעורי התעסוקה הנמוכים, שמגיעים בכל המדינות ל–70% ויותר. גם לנשים הערביות יש תחתית משל עצמן. אפילו לאחר שיפור עצום, שהביא להכפלת שיעור התעסוקה שלהן בתוך עשור וחצי, לכ–40% כיום, הנשים הערביות הן עדיין הקבוצה השנייה מהסוף בתחום הזה. רק הנשים הטורקיות עובדות פחות מהן.

נשים חרדיות עובדות יותר מממוצע OECD

הפילוח המשוגע של ישראל, שמחזיקה בו זמנית בשיאי התעסוקה ובשפל התעסוקה, אינו מקרי. הוא משקף את השניות המוזרה של ישראל — מצד אחד אומת ההיי־טק; ומצד אחר, המדינה עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בקרב המדינות המפותחות, ושיעורי האי־שוויון בשליש העליון של המדינות המפותחות. על אף שהעוני והאי־שוויון נמצאים במגמת שיפור מתמדת בעשור האחרון, מצבנו בשני המדדים עדיין רע במיוחד. ישראל נכשלה, וממשיכה להיכשל, במיזוג ארבעת השבטים שבה — לפי ההגדרה שטבע נשיא המדינה, ראובן ריבלין — לשבט אחד.

הכישלון הזה נובע בחלקו מחוסר יעילות וחוסר נחישות, וחלקו נובע מחוסר רצון. הניתוח של מרכז טאוב ממקד את תשומת הלב למדיניות התעסוקה של ישראל בשלושת המגזרים החלשים שלה: הגברים החרדים (האחרונים בעולם), הנשים הערביות (שניות מהסוף בעולם) וגם קבוצה נוספת שפחות הבחנו בה — הגברים הערבים (ששיעורי התעסוקה שלהם נמוכים מהממוצע בעולם, ומצבם נמצא בהידרדרות).

מהמשוואה של הקבוצות הבעייתיות יצאו בגאון הנשים החרדיות. המהפך שהן ביצעו בעשור וחצי האחרונים — ככל הנראה פועל יוצא של קיצוצי הקצבאות של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, מ–2003, וגם שינוי תרבותי שהתחולל בתוך החברה החרדית — הביא לכך שכיום הנשים החרדיות עובדות בשיעור גבוה מהממוצע של ה–OECD. יש עדיין בעיות בקרב הנשים החרדיות, שנוטות לעבוד במשרות חלקיות ובמשרות פחות מכניסות בתחום ההוראה, אבל בסך הכל, הנשים החרדיות הן כבר קבוצה מצליחה בשוק העבודה.

הצלחה מתחילה להסתמן גם בקבוצת הנשים הערביות. שיעורי התעסוקה שלהן, 40% בלבד, הם אמנם נמוכים מאוד — אבל הן הכפילו את שיעור התעסוקה שלהן מ–2003. בנוסף, קצב ההצטרפות שלהן לשוק העבודה גדל בשנים האחרונות, בד בבד עם שיפור מעורר השתאות ברמת ההשכלה שלהן. בדיקה שערכה פוקס מייחסת את הגידול בתעסוקת הנשים הערביות בעיקר למהפכת ההשכלה. לדברי פוקס, שיפור ההשכלה מסביר 72% מגידול התעסוקה שלהן.

הערביות מסתערות, הגברים מידרדרים

שיעור הזכאות לבגרות של הנערות הערביות הוכפל בשני העשורים האחרונים (אם כי הוא עדיין כ–60% בלבד, לעומת 76% בקרב היהודיות), והרוב הגדול של הערביות שמסיימות עם בגרות עושות זאת במקצועות מדעיים־הנדסיים (80% מהערביות עם בגרות, לעומת 40% מהיהודיות עם בגרות) — וזאת כאשר הערביות מסתערות על שערי האקדמיה. בעשור וחצי האחרונים חלקן של הערביות באוכלוסיית הסטודנטים בישראל גדל פי ארבעה, ומגיע כיום ל–16% (50% יותר מחלקן באוכלוסייה).

הפריצה קדימה בקרב הערביות מלמדת על שינוי תרבותי המתחולל בחברה הערבית הכולל עלייה ברמות ההשכלה, עליית מעמד הביניים והעצמת מעמד האשה. אלא שהמהפכה הזאת עדיין מוגבלת מאוד, כפי שניתן ללמוד גם משיעורי התעסוקה הנמוכים עדיין של הנשים הערביות, וגם ממגמת הנסיגה בקרב הגברים הערבים.

הגברים הערבים משכילים הרבה פחות מהנשים הערביות — מפגרים הרחק מאחור, עם שיעור זכאות לבגרות של כ–30% בלבד ועם שיעור סטודנטים שלא השתנה מאז 2009. ניתוח שעשה איתן רגב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מלמד שלא רק ששיעורי התעסוקה שלהם נמצאים בהידרדרות, ולראשונה מאז 2015 שיעורי התעסוקה שלהם נמוכים מאלה של ממוצע הנשים בישראל — אלא שגם שכרם נשחק באופן יחסי. כיום השכר הממוצע של נשים בישראל גבוה מהשכר הממוצע של גברים ערבים. פוקס מציינת כי 50% מהגברים הערבים עדיין עובדים בעבודות פיזיות קשות (חקלאות ובניין). רבים מהם נושרים משוק העבודה בגיל צעיר, ונתונים בסכנה שיוחלפו על ידי אמצעים טכנולוגיים.

תמונת אילוסטרציה | למצולמים אין קשר לכתבה (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
שיפור ההשכלה מסביר 72% מגידול התעסוקה של הנשים הערביות|אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

הנסיגה בקרב הגברים הערבים היא כישלון של המדינה, ולהיות עדות לכך שצמצום האפליה התקציבית בחברה הערבית — החלטה 922, שהקצתה לחברה הערבית כ–10 מיליארד שקל — אינה מספקת. הפערים שמהם סובלת החברה הערבית, כמו גם היחס המפלה של הפוליטיקאים כלפיה, מקשים מאוד על שילובם בכלכלה הישראלית.

רק שהכישלון במקרה הערבי הוא כאין וכאפס לעומת הכישלון במקרה החרדי — מגמת העלייה בתעסוקת הגברים החרדים נבלמה, ואף התהפכה בשנתיים האחרונות. ההערכה של מרכז טאוב, וגם של מרבית החוקרים, היא כי הכישלון בשנתיים האחרונות, כמו הגידול קודם לכן של 15% בתעסוקת גברים חרדים מאז 2003, נובעים מאותן הסיבות ומאותו האדם: בנימין נתניהו. ב–2003, בכובעו כשר אוצר, נתניהו קיצץ בקצבאות והניע את החרדים לצאת לעבוד. לעומת זאת, ב–2015, בכובעו כראש ממשלה, נתניהו מכר את עתידה של ישראל על מזבח ההסכם הקואליציוני עם הסיעות החרדיות, והגדיל מחדש את הקצבאות לכוללים. בכך חיבל במגמה המתמשכת, שהוא זה שהחל בה ב–2003, של גידול אטי אך יציב בתעסוקת גברים חרדים.

כיום קשה להצביע על נקודות אור בתעסוקת הגברים החרדים: התעסוקה נמצאת בירידה, ההשכלה גם היא נמוכה בשל היעדר לימודי ליבה, ולהבדיל מהערבים — הגברים החרדים לא מוכנים לעבוד בעבודות פיזיות. לכן, גם היצע המשרות של חסרי ההשכלה שהם יכולים לפנות אליהן הוא מצומצם, וחלק גדול מהם עדיין עובד במשרות חלקיות בהוראה בתוך הקהילה. בהתחשב בכך ששיעור החרדים באוכלוסייה הוא הצומח ביותר, ואמור להגיע לשליש עד 2060 — אלה הן בשורות רעות מאוד, שנתניהו הנחית עלינו במו ידיו.

כתבה זו פורסמה במקור ב-TheMarker

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך: