מאז ומתמיד חלמתי לחיות באמריקה, דמיינתי את עצמי מטופפת על עקבים גבוהים ברחובות ניו יורק, ממש כמו בסקס והעיר הגדולה או רובצת בבגד ים על החוף בקליפורניה, כפי שעושות המצילות במשמר המפרץ. בסופו של דבר הגיעה המציאות ומצאתי את עצמי עוברת לאפלטון-ויסקונסין, כשלוש שעות משיקגו לאחר שבעלי מצא שם עבודה. זו עיירה קפואה בקצה העולם ימינה. את עקבי הסטיליטו והביקיני, החליפו מגפי השלג ומעיל הדובון. ככה זה שבמחצית מהשנה מבלים בשלג וחיים במזג האוויר שנע בין מינוס 10 למינוס 20 מעלות צלזיוס.
לפני כשבועיים חגגתי שנתיים לעבודתי בארה"ב (מובילה תוכנית לקידום אורח חיים בריא בארגון אמריקאי), וחשבתי שזו הזדמנות מצוינת כדי לחלוק עם ישראלים אחרים את השיעורים והלקחים שלמדתי במהלך התקופה הזו, בתקווה שאוכל להקל, ולו במעט, על כאלה ששוקלים מעבר לעבודה בארה"ב.
אציין במאמר מוסגר שאני לא מהישראלים שעובדים במסגרת חברה גדולה ששלחה אותם לרילוקשיין, עם חבילת תנאים וחוזה. אנחנו מתגוררים במיד ווסט הקפוא, אשר ידוע כשונה מכל מקום אחר בארה"ב. יתכן מאד שהדברים שאחלוק כאן נכונים רק למקום העבודה שלי ולאזור שבו אנחנו מתגוררים. קחו הכל בערבון מוגבל. הטיפים שאתן לכם מבוססים אך ורק על ניסיוני האישי ומלמידה מעשרות ארגונים מקומיים שאיתם יש לי קשרי עבודה.
אי אפשר לנצח את הזרות במקום העבודה
אני עובדת בארגון אמריקאי ללא כוונות רווח, אחד המפורסמים ביותר בארה"ב ובעולם, בעל עשרות אלפי סניפים בכל מקום. האזור שבו אנו מתגוררים נחשב למצליח ולמכובד ביותר. אני מספרת לכם את זה, כי העובדים בארגון שלי, מרגישים גאוות יחידה, תחושה של שליחות ושייכות למקום. רוב העובדים הם קבועים, חרוצים, בעלי מוסר עבודה גבוה, מוטיבציה וחתירה לתוצאות מוכחות ללא פשרות. המניע שלהם הוא לא המשכורת, אלא הרצון האמיתי והכן לסייע לקהילה, המקדשת את ערך העזרה לזולת. רובם משתייכים לאחת הכנסיות המקומיות ורואים בה את מרכז חייהם החברתיים. הם אומנם מטיפים לשונות תרבותית, אבל בפועל הארגון הוותיק הזה מעולם לא גייס אדם "שונה", כזה שנולד במדינה זרה, עם תרבות ושפה שונים, כזה שלא לגמרי מחובר לגמרי לתרבות המקומית.
התפקיד שלי הוא תפקיד קהילתי, המחייב היכרות עם גורמים ומוסדות קהילתיים, ובכללם בתי ספר, מערכות בריאות, רשויות מקומיות, כנסיות ועוד. מיותר לציין שלא היה לי מושג קלוש על מרבית הארגונים הללו לפני שהתחלתי לעבוד. אני למעשה "הזרה" הראשונה שהם בחרו להעסיק. ולא סתם "זרה", שהרי רבים מהאנשים שעובדים איתי (אנשים אינטילגנטיים ומשכילים לכל הדעות) לא ממש יודעים על ישראל, לא יודעים היכן למקם אותה על המפה ומה השפה המדוברת בה. במקרה הטוב, הם יודעים שאני מגיעה ממדינה שהיא בגדר "מידל-איסט", עם טרור ומלחמה.
כבר נאמר לי שאין לי את ה"לוק" האופייני של המדינה הזו (ובצורה פחות מעודנת – אין לי פיגמנטים כהים). הבוס שלי ציין לא פעם שאני זו שמביאה את ה"דייורסיטי" (גיוון) לארגון. לא משנה כמה שנים אעבוד כאן, יום יום אכנס למשרד וארגיש שונה. לא פעם נשבעתי לדגל, כשאני בכלל לא יודעת את מילות השבועה, חגגתי חגים נוצריים, השתתפתי בתחרויות צ'ילי (כן כן) ומסיבות משרדיות לעידוד קבוצת הפוטבול המקומית המצליחה, ה"פאקרס". זה שונה ורחוק ממני כאלף שנות אור. אף פעם לא ארגיש מחוברת באמת. יאמר לזכותם של הקולגות שלי, שהם נותנים מקום לשונות שלי ונותנים לה ביטוי. לפעמים אני חושבת שהעובדה שיש לי מבטא ושאני אחרת, דווקא עזרה לי להתבלט ולהתקדם. לראייה, הופעתי מספר פעמים בטלוויזיה, תוכניות רדיו ואף הקדישו לי ולתכנית שאני מנהלת כתבה שלמה בעיתון המקומי.
לעבוד בארגון אמריקאי-ישראלי, זה לא כמו לעבוד בארגון אמריקאי!
גם בארץ עבדתי בארגון ללא מטרות רווח אמריקאי בעל שלוחות בכל העולם. לכאורה, הייתי אמורה לרכוש ניסיון בסביבת עבודה אמריקאית, נכון? התשובה היא חד משמעית לא! אז אם אתם עובדים בחברה אמריקאית שיש לה סניף ישראלי, אל תטעו לחשוב שאתם כבר "מבינים" את התרבות העבודה האמריקאית. חלק מכם בוודאי חושב לעצמו כי אתם כבר בעצמכם "חצי אמריקאיים" וכי אין לכם כל בעיה, כי האנגלית שלכם היא "ברמת שפת אם". מצטערת לנפץ לכם את האשליה.
סביבת עבודה אמריקאית –מאפיינים, טיפים ו"עשה" ו"אל תעשה"
ראיון עבודה או איך שורדים וועדות קבלה– לא משנה לאיזו עבודה אתם מנסים להתקבל, קחו בחשבון שאמריקאים הם לרוב מאד יסודיים ומדקדקים בפרטים והם דורשים את אותו הדבר מהאדם העובד מולם. הגיעו מוכנים לראיון, לימדו על הארגון, ואל תתעלמו מעובדות וממספרים. מצפים בראיון לדוגמאות ספציפיות, מה עשיתם ומה התוצאות שהשגתם. נסו לדבר במספרים ולא רק לספר סיפור.
קחו בחשבון שוועדות קבלה המורכבות ממספר רב של אנשים, הן בהחלט דבר שכיח. אני עברתי מספר וועדות קבלה (בנוסף לשני ראיונות אישיים). עד כה לא נתקלתי במבחני קבלה הכולליים מבחני אישיות, ציור בית ועץ או דינאמיקה קבוצתית, כפי שמקובל מאד בארץ. בראיונות לעולם לא שואלים על פרטים אישיים. בקו"ח לא מצרפים תמונות, לא כותבים גיל ולא מצב משפחתי "נשוי + 2 ילדים". מראיינים לא ירצו לראות זאת. למה? כי ב"ארץ הפוליטקלי קורקט" קיים החשש שמועמדים שלא יתקבלו יטענו שהם הופלו על רקע לא רלוונטי.
סמול טוק או איך לנהל שיחות בנות 2-5 קומות– בן זוגי מספר שהוא התמקצע בשיחות מעלית – שיחות בנות 2-5 קומות בהן אומרים משהו, מחייכים וצוחקים. בניגוד לישראליים שנוטים להתחיל פגישת עבודה בשיחה מיידית על פרטי הפגישה, אמריקאים תמיד יתחילו סמול טוק. הם אלופים בזה! תמיד ימצאו מה להגיד, כשנושאים כמו מזג האוויר או איך עבר סוף השבוע, פופלארים ביותר. בחודשים הראשונים לעבודתי הצגתי לבוס שלי אג'נדה לפגישת בורד, הוא העיר לי כי אני נכנסת "ישר לעניינים" וכי יש להכניס זמן בתכנון גם למינגלינג. אני לתומי חשבתי שמנהלים ברמת מנכ"לים לא ירצו לבזבז זמן על שיחות חולין. אותי אישית שיחות הסמול טוק הללו מביכות, ניראות לי חסרות טעם, אבל מבחינתם זהו חלק בלתי נפרד מהבנייה של יחסיים מקצועים. עם הזמן, למדתי לאמץ את זה.
“Happy Tuesday!” או, איך פותחים אימייל – ממש כמו בסמול טוק, גם איימלים לא תמיד נפתחים בצורה ישירה ועניינית. זה אפשרי רק לאחר שיש לכם היכרות מוקדמת עם האנשים. אולי זה נשמע מפתיע, אבל לפתוח אימייל בברכה "Happy Tuesday" או “I hope this email finds you well”, מאד מקובל.
דיון מקצועי קולני מול הימנעות מקונפליקט – ישראליים הם בדרך כלל ישירים ונוטים להביע את דעתם לטוב ולרע וללא כל מחסומים. אנחנו מעדיפים את סוג התקשורת הזו, כשהכל ברור ו"על השולחן" לרוב מתוך אמונה שזו הדרך המהירה והיעילה ביותר להגיע להסכמות ולהתקדם קדימה. אמריקאים הם בדיוק ההיפך הגמור. הם לא ישירים בגישתם ויעשו הכל כדי להימנע מקונפליקט. לצערנו, הם מתאמצים כל כך עד שזה עלול לצאת בצורת "פאסיב אגרסיב". זיכרו שזו התרבות ואתם לא כאן כדי לשנות. אל תילחמו בזה, כי הם לא בהרכח מעריכים גישה אגרסיבית או "פושרית".
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מייעצת להימנע מקונפליקט, אבל מציעה לעשות זאת בדרך שונה מזו המקובלת בישראל. אני מציעה לרכך את הדברים שאתם רוצים להגיד, כמו למשל, אל תפתחו באמירה נחרצת אלא בשאלה – "מה דעתך על..."? או "יש לי כמה הצעות לשיפור". כדאי שלא להכין מראש "נאום חוצב להבות". רצוי לנסות יותר להקשיב (כן... לישראלים זה נורא קשה) ופחות לנאום. בארץ ניתן לנהל ויכוח מקצועי למהדרין רק בצעקות. בסוף הדיון נגיע להבנות ואפילו נלחץ את היד. פה, בחיים זה לא יקרה. נסו שלא לערב רגשות וגשו לדיון בצורה עניינית, גם אם הנושא שעליו אתם דנים מעורר בכם סערת רגשות. אמריקאיים לא נוטים להראות רגשות במסגרת העבודה וכשאתם עושים את זה, הם מובכים והם לא ממש יודעים כיצד להתמודד.
קפיצה לפתרון מול תהליך – פה שמים דגש על התהליך לא פחות, אם לא יותר, מהתוצאה. לעיתים הם אפילו יקדישו שעות וחודשים רבים רק לתכנון, עוד לפני שהתחילו בתהליך עצמו. חברות ייעוץ פופולאריות מאד. לנו זה נראה לעיתים כבזבוז זמן ומשאבים. הישראלים נוטים לקפוץ ישירות לפתרון, ואילו האמריקאיים מעדיפים לעבוד בצורה מתודית יותר. נסו לאמץ את העבודה התהליכית ולא להפגין חוסר סבלנות. אני הייתי יושבת שעות בדיונים חסרת סבלנות ומחכה ש"יגיעו כבר לפואנטה".
ספונטניות מול ניהול יומן– תהיו מתוכננים, עבדו עם יומן צמוד, כולל תכנון החופשות האישיות שלכם. אמריקאים יודעים לאן ומתי יצאו לחופשה כשנה או יותר מראש. זה כולל גם אירועים אישיים, מחנה קיץ של הילדים, בדיקות רפואיות ומה לא. הקיץ במיד ווסט יפייפה וקצר מאד. אנשים פה מזמינים מקום לשים בו את האוהל שלהם, כשנה מראש! תנסו לאמץ גישה דומה, כי אמריקאיים לא חושבים שספונטניות זה "מגניב". היומן של העובדים, כולל הבכירים ביותר, גלוי לכולם. כולם יכולים לראות אילו פגישות יש למנהלים שלהם באותו היום, פגישה עם רופא או אפילו מספרה.
לאמריקאיים יש מעט מאד חופשות, רוב החגים נופלים על סופי השבוע, חופשת לידה לא נמשכת מעבר ל-6-8 שבועות. בניגוד לכך, לילדים הלומדים בבית הספר יש המון חופשות (חופשת חורף, אביב וקיץ) – חופשת הקיץ אורכת שלושה חודשים, וזה מאד מאתגר להורים עובדים. אם אתם הורים, תדאגו למצוא סידור לילדים מבעוד מועד. אני נוהגת לטוס לישראל פעם בשנה ומגיעים אלינו גם אורחים מהארץ לתקופות די ארוכות. למזלי, הבוס שלי מגלה הבנה רבה ומאפשר לי לקחת חופשות ארוכות ללא תשלום. אני לא רואה את זה כמובן מאליו ודואגת להודות לו בכל פעם כשזה קורה.
איחורים ואי עמידה בלוח זמנים – קשור לסעיף הקודם, אבל החלטתי להקדיש לזה נקודה נפרדת, כי זה נושא קריטי! אמריקאים מאד מדייקים וכמעט ולא מאחרים לפגישות. אם תאחרו פעם או פעמים זה יהיה נסלח (כולנו אנושיים) אבל יסתכלו על זה בעין לא יפה בפעם השלישית. הם נותנים כבוד לזמן ולא נוטים להאריך פגישות מעבר לזמן שהקוצב להן. תכנון הזמן בפרויקט אצל ישראלים הוא לעיתים קרובות דבר גמיש, משהו שכותבים ולא תמיד מתייחסים אליו ברצינות. פה זה ההיפך הגמור - כדאי מאד לעמוד בלוח הזמנים שנקבע לפרוייקט, ואם במהלך העבודה אתם רואים שאינכם מסוגלים לעמוד במה שהוקצב, כדאי שתדברו על זה בפתיחות מראש. אל תחכו לרגע האחרון! ספקו הסברים הגיונים לבקשתכם להארכת לוח הזמנים, ולא משהו כמו – "היו לי עוד משימות ולכן לא הייתי פנוי".
תוכנית אסטרטגית מול "כאן ועכשיו" - מרבית הארגונים עובדים עם תוכנית אסטרטגית מתוכננת לפרטים למספר שנים קדימה. הישראלים אוהבים לעבוד על "כאן ועכשיו", כשלא ברור להם למה דווקא עכשיו צריך לדון על משהו שיקרה בעוד חמש שנים. הרי אנחנו חיים את הרגע, רגילים לחיות במצב של מלחמה, ו"אולי בכלל לא נהיה כאן בעוד חמש שנים". עבודה ללא תכנון זמנים מבלבלת ומלחיצה אותם ורצוי להימנע מכך. חשוב לציין שלמרות שאולי נראה לכם כי התוכנית כבר "חתומה" וסגורה, עדיין האמריקאיים יהיו פתוחים לחשיבה יצירתית תוך כדי התהליך.
שימוש בטלפון סלולרי – בישראל הייתי נוהגת להביא עימי את האייפון לכל פגישה (זה היה מכשיר שסופק לי דרך מקום העבודה), הייתי אף נוהגת לקרוא איימילים תוך כדי פגישות ובמקרים מסויימים לצאת מפגישת עבודה כדי להשיב לשיחת טלפון בענייני עבודה. כולם עשו זאת, לא משהו חריג. באמריקה זה לא מקובל. אנשים לרוב לא לוקחים איתם את הנייד לפגישות, ואם כן אז הם לא מסתכלים עליו ולבטח לא עונים למיילים, פייסבוק וכו'.
סדר, ארגון וירידה לפרטים – ארגונים אמריקאיים מסודרים ומאורגנים. יש להם טפסים לכל דבר, אין קיצורי דרך. הם מאד מדקדקים בניקוד, פסיקים וכו'. מילוי טפסים לכניסה לארגון, יכול לקחת לכם מספר שעות ואפילו ימים.
ארגון ללא מטרות רווח עם רוח עיסקית – במהלך כל חיי המקצועיים עבדתי בארגונים ללא כוונות רווח או בממשק צמוד איתם. בשונה מעמותות בארץ, שאומנם פועלות למען קהילה אבל לרוב ללא אוריינטציה עיסקית, ארגונים אמריקאיים פועלים בדיוק כמו ארגון עיסקי. אולי זו הסיבה שהם לא נמצאים בקשיים כלכליים, כמו העמותות בארץ. המנכ"ל שלנו עבד עשרות שנים במגזר העיסקי והביא עימו את השפה והתרבות לארגון. כן יש כאן דיבור על רוחניות, תמיכה בחלשים וכו', אבל בהחלט גם חשיבה מכוונת תוצאה, מדידה, התנהלות כספית מאד מחושבת, "השקעה" כלכלית. כל מה שהעובדים עושים נמדד בכסף. לא מספיק להגיד – "אנשים מאד נהנו מהתוכנית שלנו", "כולם הרגישו מאד טוב".
סביבת עבודה שקטה - Open Space - מרבית המשרדים המקומיים עובדים במרחב פתוח ללא חדרים פרטיים. כשאתם נכנסים למשרד אמריקאי טיפוסי, אתם תופתעו לגלות כמה הוא שקט, ממש דממה. הרחש היחידי שתשמעו הוא רחש המקלדות. זוהי סביבת עבודה מאד מאתגרת לישראלים שנוטים להיות קולניים או לצחוק בקול רם ובריא. אם אתם צריכים לערוך שיחת טלפון, ערכו אותה בחדר ישיבות סגור. אם תקראו לחבר היושב כמה שולחנות לידך, במקום לקום ולגשת אליו, זה ייתפס כחוסר נימוס.
נחמדות, פרגון וגישה חיובית – אמריקאים מאד מפרגנים ומרבים להגיד- Well Done או Good Job. הם יעשו את זה במייל אישי או מול כולם בישיבה. גם אם הפרגון הוא על עבודה קטנה ולא משמעותית שעשיתם. בכלל הם מאד חיובים ונוטים "להרגיע" באמירות כמו "אני בטוח שתעשה עבודה טובה". הישראלים פחות נוטים לחלק מחמאות, אבל קחו בחשבון שהם מצפים מכם לקבל הכרה ותדאגו לפרגן. באופן כללי הם נוקטים בגישה של נחמדות – מברכים אחד את השני בבוקר טוב, שואלים לשלומך, מציגים את עצמם כשיושבים לידך בכנס רב משתתפים. אני הרבה פעמים שומעת מישראלים שטוענים שאמריקאים צבועים והנחמדות שלהם לא אמיתית. אני לא לגמרי מסכימה, זו הדרך שלהם, בעיקר במקום עבודה, ליצור סביבה נעימה ורגועה יותר. אתם תתפסו כלא מנומסים אם לא תדאגו להגיד בוקר טוב או סליחה, אם במקרה נכנסתם למרחב הפיזי של האדם שעובר מולכם (כן... שומרים על מרחב אישי).
חוסר רחמים ופיטורין – אל תטעו לחשוב שהנחמדות האמריקאית תמנע מהם לפטר אתכם. הפיטורים כאן אמנם נעשים באופן מהיר וחותך, אבל הם נעשים תוך שיקול דעת ולא מתוך קפריזה. לא נותנים לאדם הרבה זמן עזיבה מראש, וכבר קרה שאנשים פוטרו ועוד ממש באותו היום נאלצו לעזוב את מקום העבודה.
מסיבות /אירועים– אמריקאיים מרגישים נינוחים באירועים מחוץ לעבודה. נהוג שכשאדם מגיע לאירוע, הוא מציג את עצמו (לא מחכה להזמנה), לוחץ ידיים ומשיר מבט. הם טובים ב"מילנגלינג" ותמיד ימצאו על מה לדבר. זה בה להם טבעי, הם לא "עובדים" בזה.
פתיחות וקרבה אישית – בעולם הטיפול יש מונח שנקרא "אינטק" (שאלון). אנחנו הישראלים נוהגים לפתוח "אינטק" על כל אדם חדש שאנחנו פוגשים, גם אם זה במסגרת פגישת עבודה. לפעמים תוך כמה דקות אנחנו יודעים אם האדם שעומד מולנו גרוש, נשוי, כמה ילדים יש לו ועוד כמה פרטים פיקנטיים ואישיים. האמריקאיים, בגישתם החייכנית ומזמינת הפנים, אולי נראים פתוחים אבל לוקח להם זמן לפתח קרבה אישית. לא נהוג לשאול שאלות אישיות במפגש ראשוני. אתם בהחלט יכולים לדבר על עצמכם, הם יגלו עניין ואפילו ישאלו שאלות, אבל לרוב לא יחלקו מידע אישי בפגישות ראשוניות. הם כן יכולים לספר איזה "בדיחה" או אנקדוטה הלקוחה מחייהם האישיים, אבל זה יהיה רק כדי להתחיל סמול טוק. זה יהיה משהו שיטחי והם יצפו מכם שתצחקו.
ארוחת צהרים – אמריקאים אוכלים צהרים בשעה מוקדמת יחסית, לרוב בסביבות 12:00-11:00, נהוג לערוך פגישות עבודה סביב לאנצ', אבל רבים אוכלים מול המחשב. אצלי במשרד אין קפיטריה אך יש מטבח די גדול עם הרבה שולחנות. יחד עם זאת, לא נהוג לשבת שם, לאכול ולפטפט בצוותא, כמו שלעיתים קרובות נהוג במשרדים ישראליים. הארוחה לרוב אינה "כבדה" ויכולה לכלול סנדוויץ או סלט. את הארוחה העיקרית של היום, אגב, הם אוכלים בשעה 18:00-17:00.
מתחילים מוקדם ומסיימים מוקדם – אמריקאיים מהמיד ווסט הם טיפוסים של בוקר. פגישות עבודה המתחילות ב-7:00 בבוקר הן לא דבר נדיר. הם גם נותנים כבוד לזמן משפחה, תחביבים ופעילות התנדבותית. יום עבודה מסתיים בסביבות 17:00-16:30, אבל אף אחד לא יסתכל עליכם בעין עקומה אם תצאו בשעה 16:00 כי יש לכם חוג נגרות או כי אתם יוצאים לטיול אופניים.
Harassment/הטרדות– קשה לתרגם את המונח הזה לעברית, אולי בגלל שאנחנו לא רגילים לזה שכל דבר נחשב כהטרדה. זה לא רק הטרדה מינית או איום פיזי. זה יכול להיות תחושת איום שאדם חש בגלל שהשתמשתם באמירה אסרטיבית או בגלל שסיפרתם בדיחה שאולי יכולה להשתתמע כפלירטוט. מה שעבורנו הישראליים נחשב כבדיחה נחמדה, יכול להתפרש אצלם כ-Harassment.
הן העובדים והן המעסיקים לוקחים את עניין ה-harassment מאד ברצינות. אם התלוננו נגדכם סביר כי תיפתח בדיקה מעמיקה של התלונה על ידי משאבי אנוש, אשר יכולה להסתיים בתיעוד ואף במקרים חריגים בפיטורים. אין פה עניין של קנה מידה אובייקטיבי ומה שקובע זו התחושה הסובייקטיבית של המתלונן. לאחרונה שמעתי בתוכנית רדיו שדרניים אמריקאיים מתבדחים על זה, שכל דבר בעצם יכול להיחשב כ-harassment ושכולם צריכים להיזהר. למשל, אם אמרתם במסגרת שיחת טלפון רבת משתתפים לקולגה שלכם שמתקשר מרחוק "אנחנו בכלל לא מתגעגעים אליך", אל תתפלאו אם זה לא יעבור לסדר היום. עד כדי כך זה קיצוני, אל תקלו ראש!
שמירה על הגיינה ומחלות – אמריקאיים מאד היגיינים בהשוואה לישראליים, היסטריים ממחלות וחיידקים, משתמשים המון בנוזל הגייני, מנקים את שולחן העבודה ואת ידית העגלה בסופר עם מטליות אקנומיקה. בכל חדר ישיבות תמצאו טישו, ספרי ניקוי או מגבונים. הם לא יעריכו אם תעשו מאמץ ותגיעו לעבודה חולים אלא יעדיפו שתישארו בבית.
התחלתם עבודה חדשה, מה יכול לעזור?
שימוש בטמפלטים למסמכים באנגלית- מרבית התקשורת נעשית באמצעות מיילים, ולכן אני מציעה להשתמש בטמפלטים. תוכלו למצוא המון ברשת – החל ממכתבי תודה וכלה בטבלאות לארגון פרוייקטים. אין צורך לעבוד קשה, הכל נמצא שם.
תחגוגו את השונות – אתם גם ככה שונים, זו עובדה! אל תנסו להיות אמריקאיים. זה הזמן להתבלט עם השונות שלכם. אני נוהגת מידי פעם להביא מאכלים מהמטבח הישראלי, הפעם הראשונה בחיי שהכנתי פלאפל הייתה כשהחלטתי להביא למשרד. אני גם חולקת איתם סיפורים על חגים או אירועים ישראליים. למשל, שלחתי לכולם מייל לפני יום כיפור וסיפרתי להן על המשמעות הדתית של החג הזה (ואני חילונית לגמרי ולא צמה). אני גם רואה את עצמי כשגרירה ומנסה לעשות קצת הסברה. מקפידה לציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה וחולקת סיפורים של ניצולים.
אל תעצרו באדום – אחד הדברים שמאפיינים את הישראליים זו המוטיבציה והעובדה שאנחנו "לא עוצרים באדום". התעקשות מחושבת ועמידה מאחורי המטרות שלכם, בהחלט יכולה להביא תוצאות. אמריקאים יעריכו אדם שרץ קדימה ולא תמיד מתיישר לפי חוקי המערכת. הם אולי לא יעשו את זה בעצמם, אבל יתמכו בכם.
עם כל הקשיים והשונות התרבותית, עבודה וחיים בסביבה אמריקאית, הן חוויה אדירה ומעשירה. זו הזדמנות לאתגר את עצמכם ולצאת למסע של גילוי עצמי (כן כן...) שבו אתם לומדים ולפעמים אפילו ממציאים את עצמכם מחדש.
ולסיום, תודה לעמית רוזנברג, בן זוגי המקסים, שתרם מנסיונו האישי. הדוגמאות שהובאו כאן הן אמיתיות, אירועים וחוויות שאנחנו שנינו חווינו על בשרנו.