נעים להכיר
אני יעל, ואני מאמינה גדולה באמירה של זיגמונד פרויד, שקבע שאהבה ועבודה הם היסודות המרכזיים שעליהם בנויים החיים היצרניים של כולנו. בתהליכי הייעוץ הפסיכולוגיים-תעסוקתיים שאני מקיימת בקליניקה שלי בת"א אני שואפת לעזור לאנשים לחבר בין השניים, כלומר: לעבוד במה שהם אוהבים ולאהוב את העבודה שלהם. בטור "עבודת פנים" אשמח לענות על שאלות שונות בנושאי תעסוקה - אבטלה, קריירה, הסבות מקצועיות, בחירות לימודיות, תעסוקה בגיל פרישה ועוד - במטרה לעזור גם לכם, הקוראים, למצוא את החיבורים האלה.
גולשת אנונימית שואלת: לפני כמה חודשים החלו צמצומים בחברה שבה עבדתי ב-15 השנים האחרונות ופוטרתי מעבודתי כמנהלת רכש. מאז הגשתי מועמדות לכמה משרות דומות, אבל אני נופלת תמיד בשלב הראיון. אני בת 44, מנוסה בתחומי, יודעת ללחוץ על ספקים, להזיז תהליכים וגם להתווכח כשצריך. הבעיה היא שכל זה לא עובר בראיונות עבודה - אני נלחצת, מתבלבלת, שוכחת את התשובות שהכנתי מראש, וממש מרגישה כמו ילדת בית ספר בחדר המנהל. ברור לי שאני לא מצליחה לשדר את הרושם שהייתי רוצה ולכן נכשלת. מה לעשות?
תחושות הלחץ וחוסר הביטחון שאת מתארת הן טבעיות ונפוצות. ראיון עבודה הוא מפגש שנחווה כחורץ גורלות, הזדמנות חד-פעמית להציג את עצמנו באור החיובי ביותר מול אדם זר. מפגש כזה לא דומה לשום אינטראקציה טבעית מחיי היומיום, ולכן נתפס כמאיים במיוחד – עד כדי כך שאחת התוצאות הראשונות שעולה עם הקלדת מילות החיפוש ״איך לעבור״ בגוגל היא ״איך לעבור ראיון עבודה״. טבעי או לא - אין ספק שהלחץ שאת חווה במהלך הראיונות משפיע לרעה, גם על הרגשתך וגם על סיכוייך לעבור בהצלחה את הראיון. אז איך הכי נכון להתמודד עם זה?
להכיר את עצמך בסיטואציה- את מספרת שהלחץ שאת חווה בזמן הראיון "מחזיר אותך אחורה" לעמדת ילדה נזופה בחדר המנהל. זוהי תובנה חשובה, שכן התפקיד שאליו את מתמיינת, מנהלת רכש, דורש תכונות כמו ביטחון עצמי, אסרטיביות, ויכולת לעמוד על שלך - תכונות שמאפיינות אותך ועומדות לרשותך בשגרת עבודה שוטפת, אבל "הולכות לך לאיבוד" בזמן ראיון העבודה. בהקשר זה חשוב להבין, מדוע זה קורה לך? אילו היבטים של סיטואציית הראיון מדאיגים אותך במיוחד? האם זו התחושה שבוחנים אותך, האם העובדה שאינך יודעת מה מצופה ממך? ככל שתביני טוב יותר מה גורם לך להגיב כך בסיטואציה, יהיה קל יותר ליצור שינוי.
לחשוב חיובי- גם אם שואלים אותך שאלות קשות, גם אם האווירה מלחיצה וגם אם את לא יכולה לחכות לצאת כבר מהחדר, חשוב לזכור שבסופו של דבר, גם המראיין ישמח לגלות שאת מועמדת מתאימה למשרה.
להתכונן - אבל לא יותר מדי- ככל שתדעי מראש פרטים רבים יותר על המשרה שאליה את מתמיינת, ותדעי לספר - קודם כל לעצמך, ואחר כך גם למראיין - מדוע את מתאימה, תחושת הלחץ תפחת. עם זאת, מומלץ להימנע מהתכוננות יתר - "תצהירים" שנלמדים בעל-פה נוטים להפוך לתשובות לא לגמרי קשורות, שגוררות שאלות הבהרה נוספות מצד המראיין שרק מעמיקות את תחושת השקיעה בבוץ... תחת זאת, מומלץ להעמיק ולחדד את היכרותך את הסיפור התעסוקתי האישי שלך בעזרת חשיבה על השאלות הבאות: אילו בחירות תעסוקתיות עשית עד כה? מה הסיבות לבחירות הללו? במה את יותר גאה ובמה פחות, ומדוע? מה מעניין אותך ומה לא? מה מקדם אותך ומה מעכב אותך? מהן שאיפותייך לעתיד? במידת האפשר, נסי לשוחח על נושאים אלה עם אדם קרוב. הרציונל מאחורי תרגיל זה הוא פשוט: ככל שתהיי מודעת יותר לעצמך, לסיטואציה ולתפקיד שאליו את מתמיינת, כך תצליחי לבטא עצמך בצורה מלאה, נינוחה, אותנטית ומדוייקת יותר בראיונות.
אמאל'ה שאולת: אני בת 39, אמא לשני קטנטנים (גילאי 3 ושנה), עובדת כבר שנים במשרה מלאה (שמונה עד ארבע) בתפקיד משרדי. עם פרוץ משבר הקורונה הוציאו אותי לחל"ת, ובעלי, שהוא עובד חיוני, המשיך לעבוד כרגיל מחוץ לבית. בתחילת החל"ת הייתי לחוצה ומתוסכלת - עד אז הייתי רגילה לסדר יום הקבוע שלי, וכמעט ולא יצא לי לבלות לבד עם הילדים שעות ממושכות (יש בתמונה סבא וסבתא מעורבים). פתאום מצאתי את עצמי לבד עם הילדים בבית ימים שלמים, ולא ידעתי איך אתמודד עם זה. להפתעתי עם הזמן התרגלתי למצב החדש, התחלתי לראות את היתרונות בסדר יום רגוע יותר, ואפילו גיליתי שאני נהנית ממנו. השבוע התקשרו אלי מהמשרד והודיעו לי שהחל"ת עומד להסתיים. פתאום אני מגלה שהמחשבה על לחזור לשגרה הקודמת והלחוצה - שעד הקורונה חשבתי שאני מרוצה ממנה - מדכדכת אותי. מה עושים?
משבר הקורונה עצר עבור רובנו את המציאות המוכרת בצורה חדה ופתאומית. את מתארת שעם פרוץ המשבר והיציאה לחל"ת חווית תחושות של לחץ, תסכול, בלבול וחוסר ודאות - כל אלה תגובות טבעיות מאוד לשינוי כה מטלטל. אחד האתגרים הגדולים במצב מסוג זה הוא להצליח להכיל את התחושות הללו, ומתוך הקושי והבלבול לגייס כוחות להתמודד ביעילות עם המציאות החדשה. בני המזל שבינינו מצליחים לא רק להסתגל לשינוי, אלא אפילו להפוך אותו להזדמנות - כל סוף הוא התחלה חדשה, ומתוך תחושות הכאוס והבלבול יכולים גם לצמוח שינויים לטובה.
מתיאורך עולה, שיכול מאוד להיות שאת אחת מאותם בני מזל. לפני פרוץ המשבר, החזקת בהנחות מסוימות לגבי עצמך - למשל, שאת תלויה בסדר היום הקבוע שלך, או שקשה לך להיות לבד עם הילדים לפרקי זמן ממושכים. ההתרחקות מהשגרה הקבועה עזרה לך להגמיש את ההנחות הללו: גילית שאת פחות תלויה בשגרה מכפי שחשבת. למדת לגלות את היתרונות בסדר יום גמיש ונינוח יותר. מול הילדים, גילית שיש לך יותר כוחות ויכולת התמודדות ממה שחשבת. הפרספקטיבה החדשה - שהתאפשרה בזכות היציאה לחל"ת - מולידה כעת שאלות חשובות: האם האיזון הקודם בין בית לעבודה עדיין עובד עבורך? אם לא - מה היית רוצה לשנות? ומה אפשר לעשות כדי לממש את השינויים הללו? 
מדובר בשאלות מהותיות שהתשובות להן אישיות מאוד, ובדרך כלל לא מובנות מאליהן. במקרה שאת מתארת, יתכן שדי בשינוי טכני יחסית - למשל: יום שבועי קצר יותר בעבודה, עבודה חלקית מהבית, שעות עבודה גמישות וכו' - כדי שתחושי שוב מרוצה ומסופקת. במקרה כזה, שווה להגדיר בצורה מדויקת את השינוי שאת זקוקה לו, וגם לחשוב על הדרך היעילה ביותר לגייס את המעסיק לטובתו (לא לשכוח שעבודה מהבית בתקופה הזו נהנית מיחסי ציבור טובים מאי פעם..). עם זאת, יכול להיות שאחרי שתחשבי על השאלות הללו תביני שאת בעצם זקוקה לשינוי גדול יותר - למשל, להחליף את מקום העבודה, או אפילו את סוג המקצוע. שינויים תעסוקתיים כאלה הם משמעותיים יותר, ודורשים דיוק - גם בשלב התכנון וגם בשלב היישום בפועל. במידת הצורך, אפשר להיעזר בתהליך ליווי פסיכולוגי-תעסוקתי ממוקד, שבו - בעזרת שיחות עם היועצ/ת, ולעתים גם בשילוב כלים אבחוניים וטיפוליים - תוכלי להגיע לתשובות הנכונות עבורך.
אם גם לכם יש שאלות בנושאי תעסוקה וקריירה אתם מוזמנים לשלוח מייל ליעל.