אי אפשר להצטיין בכל – אבל אולי גם לא צריך לנסות

רבות דובר ומדובר על סדר העדיפויות שמשתנה עם הלידה - הקריירה נדחקת הצידה ומפנה את מקומה לפיתוח מיומנויות חדשות, להיכרות עם העצמי החדש שנולד עם התינוק, למשמעות החיים שעשתה שיפט ושינתה כיוון ומהות. אבל פחות מדובר על אמהות שעולמן וסדר העדיפויות שלהן אומנם משתנה, אבל הן עדיין היו רוצות להגדיר את עצמן כקרייריסטיות, עדיין רוצות להתקדם ולהתפתח מקצועית, אבל מרגישות תקועות, כי, ובכן יש להן תפקידים חדשים - אנשים חדשים שתלויים בהן.

מחקרים מראים כי פעמים רבות הקריירה של נשים נתקעת לאחר שהפכו לאמהות, הן מקודמות פחות וגם בוחרות להתקדם פחות, הן עובדות פחות שעות, ואומנם הן פרודוקטיביות יותר בשעות העבודה שלהן, אבל הסביבה עדיין שופטת אותן על פי הזמנים בהם הן נמצאות פיזית בעבודה וההערכה כלפיהן עלולה להיפגע.

אז מה עושות אמהות כאלה? שמרגישות שחלק גדול מזמנן שפעם היה מוקדש לעבודה, נשאב לצורך הנקה/החתלה/רביצה בג'ימבורי, והן מסתכלות מסביב ולא מרגישות את המימוש הזה שהרבה אחרות מדברות עליו?

עניין תרבותי

הצעד הראשון והלא טריוויאלי הוא להתגבר על רגשות האשם, או לכל הפחות ללמוד לחיות איתם בשלום קר. בתרבות כמו שלנו, שמעודדת ילודה וריבוי צאצאים, נשים לעתים עשויות לחוש מבוקרות על שהן חוזרות לעבודה מהר "מדי", עובדות שעות רבות "מדי", שואפות גבוה "מדי" וכו'.

בסביבה חברתית ותרבותית כזו, האמירה -אני אישה קרייריסטית, אני רוצה להתקדם בקריירה, ואני מוכנה לשלם על כך בשעות עבודה רבות, מרגישה הרבה פעמים לא לגיטימית, ואם נרגיש שהשאיפות שלנו אינן לגיטימיות הסיכוי שלנו להוציא אותן לפועל ירדו משמעותית.

חשוב שנזכור ונזכיר לעצמנו מה היתרונות של העבודה שלנו; עד כמה היא משמעותית עבורנו, מלמדת, מקדמת ומפתחת אותנו, תורמת לנו, וגם – אילו ערכים אנחנו מעבירים לילדינו על הדרך. ככל שנחזק בעיני עצמנו את היתרונות שבעבודה שלנו, כך נרגיש פחות אשמות על שאנו משקיעות בה.

שותפות אמיתית

הנדבך השני לבנייתה של אימא קרייריסטית, הוא סביבה תומכת. סביבה תומכת היא סביבה שמפרגנת להצלחה, לקידום ולהשקעה, ולא מבקרת ושופטת את בחירותנו, והגורם הכי חשוב בסביבה הוא בן הזוג -בן זוג שהוא שותף שווה למטלות הבית ו/או שותף לדעה שאפשר ואף רצוי לעשות אאוטסורסינג למטלות שלא יכולות להיות מטופלות על ידי בני הזוג.

בן זוג שמחזיק בדעה שכל משימות גידול הילד וכל עבודות משק הבית, הן נחלתה של האישה, יקשה מאד, באופן טבעי, על מימושה האישי והמקצועי של בת זוגו. זה לא אומר שהוא צריך להיות עקר בית, זה אומר שהוא צריך להיות שותף לאתגר שבמציאת האיזונים והפתרונות שיאפשרו לאישה לממש את עצמה.

על מה לוותר?

הנתבך השלישי, וזה כבר ממש למתקדמות, הוא להבין שאכן, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. החיים השתנו. אנחנו השתננו. יש לנו הרבה יותר מחוייבויות והרבה פחות זמן פנוי. כל בחירה תגבה מאיתנו מחיר גבוה יותר מבעבר, ואם פעם היינו סופר-וומניות  שיכולות לג'נגל בין אלפי משימות בעבודה, לתחזק לק-ג'ל, להגיע 3 פעמים בשבוע לפילאטיס ולהישאר מצטיינות, היום הג'ינגול הזה הוא אומנם הכרחי, אבל לא מבטיח הצטיינות.

אי אפשר להצטיין בהכל. זו תובנה קשה אבל חשובה. את לא יכולה להיות גם העובדת המצטיינת, המועמדת לקידום, המשקיעה שעות נוספות, העונה למיילים באמצע הלילה, וגם להיות אמא משקיעה, שמכינה עוגות כוסמין ומכינה עם הילד יצירה מפקקי שעם. כלומר, את יכולה, עד התמוטטות העצבים (זה רק עניין של זמן עד שהיא תבוא).

נסי ליצור לעצמך לוח זמנים מפורט עד רמת השעות, שנבנה מכל המשימות שהיית רוצה להספיק. האם הוא ריאלי? במידה וכן, מעולה, זכית. אבל אם הוא לא, נסי ליצור לעצמך סדר עדיפויות מחודש. חישבי על מה את מוכנה בלית ברירה לוותר. על לקיחת פרוייקטים נוספים בעבודה? על התנדבות לוועד? על נסיעות לחו"ל? על שעת טלויזיה של הילד בה תוכלי להתפנות לקריאת מיילים?  זה קשה, ברור. לא בא לנו לוותר על כלום, ועד לא מזמן לא היינו צריכות. אבל עכשיו אנחנו צריכות. חייבות, בשביל הבריאות הנפשית שלנו וגם בשביל היקרים לנו. הם לא צריכים שנהיה מצטיינות. הם צריכים שנהיה.