ישראל (איזי) אייכנשטיין מעולם לא בחר בדרך הקלה. כבן למשפחה חרדית בעלת ייחוס יוקרתי במיוחד, הנחשבת לאחת מממשיכות דרכו של הרבי בעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות במאה ה-18 במזרח אירופה), לאייכנשטיין שורטט מסלול ברור כבר מילדותו: הוא נועד להמשיך את השושלת המשפחתית הנחשבת בעולם החרדי. אבל כבר כילד ידע שהוא לא שייך לעולם החרדי, ושהוא עומד לצאת ממנו, על אף שישלם על כך מחיר כבד: נידוי והחרמה, נתק טוטאלי מעולמו הקודם ומכל האנשים שהכיר, ותחושת בדידות נצחית, בשל הידיעה שלעולם לא תהיה לו ולילדיו משפחה מורחבת, גדולה ומחבקת.
בספרו החדש, שפורסם לאחרונה בארצות הברית ונקרא "המרד ובנו של הרב" (The Rebel and The Rabbi's Son), מספר אייכנשטיין את סיפורו - החל בתחושת החריגות שבערה בו כבר מילדותו ועד היום, כשהוא מהווה חלק מהקהילה היהודית הרפורמית בבוורלי הילס, רחוק מהמקום שבו אמור היה להיות. על אף שסיפורו מתרחש אלפי קילומטרים מישראל, הוא רלוונטי לארץ הקודש ביותר ממובן אחד.
שושלת של מרדנים
משפחת אייכנשטיין הם לא פחות מסלבז בעולם החרדי, כאלה שכל חובש שטריימל ממוצע בארצות הברית מתעכב למשמע שמם. "כשהייתי קטן אמרו לי כל הזמן שאני צאצא למשפחה מאוד מפורסמת", אומר איזי.
בני משפחתו המורחבת – כולם כמובן חרדים - מתגוררים כיום בירושלים. חלקם משמשים כראשי ישיבות. כיוון שגם סבו וגם אביו של אייכנשטיין גילו בדרכם ניצני מרדנות בשושלת היוקרתית - חשוב להבין את סיפורה לפני שמבינים את סיפורו של הנכד. סבו של איזי, יהושע אשל אייכנשטיין, היה הראשון שחרג משורות המשפחה כשהחליט, בניגוד למקובל, לעזוב את אירופה ולעבור לשיקגו שבארצות הברית ב-1920. הוריו של איזי, משה ושרה אייכנשטיין, נולדו, גדלו ואף השתדכו ונישאו שם.
בשנות ה-60 החליט אביו של איזי, להמשיך את מסורת המרדנות ולהתחיל לשמש כרב בבית כנסת לא חרדי (כלומר, שאינו מיועד לחרדים בלבד ולפיכך נחשב "לא מספיק דתי"). משה אייכנשטיין, כדאי להדגיש, עדיין היה חרדי אדוק, חובש כיפה שחורה, אך אפשר בהחלט לומר שגם הוא מרד קצת, כשבחר כבן למשפחה המכובדת להוביל בית כנסת בו מתפללים – השם ירחם - גם חילונים.
"בשנות ה-60 אבא שלי היה חלק מקבוצה של רבנים שהיו זקוקים לפרנסה ולקהילה. אז הוא ביקש רשות מראש הישיבה של שיקגו לעמוד בראש בית כנסת לא חרדי וקיבל", אומר איזי. "אבא לא רצה לחיות כמו הרבה אחרים ממשפחתי, הוא רצה לחיות בסגנון חיים גבוה יותר, אז הוא לקח על עצמו בית כנסת שאינו חרדי כדי להרוויח יותר כסף ולגדל את המשפחה כמו שצריך. משרה של רבי בבית כנסת באמריקה היא משרה מכובדת ומשלמים בה כראוי. הוא היה רב מאוד אהוב, מוערך ומכובד, רבי טוב ויקר לקהילה. הבעיה היחידה היא שבית הכנסת לא היה חרדי, ואבא שלי רצה שכולם יחבבו אותו. הוא נתן כסף למשפחה, אבל מאחורי הגב דיברו עליו סרה".
החלטתו השנויה במחלוקת של משה אייכנשטיין לא רק הקימה עליו גל של השמצות בקהילה החרדית, אלא גם חשפה את בנו, איזי, לאנשים חדשים, תרבות שונה ודרך חיים אחרת מזו שהכיר עד אז. "כשבאתי הביתה ביום שבת היה לי משהו שלרוב הילדים הדתיים אין", הוא מספר. "הקהילה שתמכה באבא שלי לא היו דתיים בכלל – והייתי מוקף בהשפעות שרוב האנשים בני גילי לא זוכים להן. כילד דתי כולם שואלים אותך מה פרשת השבוע, אבל אני התעניינתי בבייסבול ובבנות. לא התעניינתי בכלל בפרשת השבוע".
ההיחשפות לעולם החדש מחוץ לישיבה יצרה בתוך אייכנשטיין פיצול פנימי, שהחל בילדותו. אביו ואמו עדיין ציפו ממנו להיות תלמיד תורה לתפארת ולקיים שגרת לימודים מפרכת, בעוד הוא, שטעם טעמים חדשים, רצה לחיות בחופשיות ללא מגבלות הדת. הניגוד הזה הפך את חייו לסיוט מתמשך של שקרים, הסתרה ומאבקים פנימיים וחיצוניים – בינו לבין עצמו, ובינו לבין משפחתו, על האופן שבו נכון לו לחיות את חייו.
"כילד דתי, החיים שלך הם סגורים ומונוטוניים", הוא מסביר, "כל בוקר אתה מתעורר, מתפלל, יורד למטה, יושב עם ההורים, עושה את ברכת המזון ומברך גם אחרי האוכל, ואחר כך הולך לישיבה ולומד גמרא בחצי מהיום ובחצי השני אתה לומד מתמטיקה, מדעים וכאלה".
לפחות בארצות הברית יש לימודי ליבה.
"כן. בארצות הברית הם חובה. אבל גם בשאר התחומים רציתי רק לחיות חיים נורמליים, ולא יכולתי, כי האופן שבו רציתי לחיות ולהיות עצמי ממש הביך את ההורים שלי. למשל, כשרציתי להקשיב לרוקנרול, או לצאת עם בנות – זה לא היה מקובל חברתית והייתי צריך להסתיר. דרשו ממני לחבוש כיפה ולהסתובב עם ציצית כל הזמן, ולא רציתי לעשות את זה. רציתי לחיות חופשי, וידעתי שאם אעשה את זה כולם יפסיקו לדבר איתי".
חרדי עם שיער ארוך מדי
בספרו מגולל אייכנשטיין את סדרת האירועים שהובילה אותו לבסוף לפנות נגד משפחתו ולנטוש את הדת. האירוע הראשון שמעלה הספר התרחש דווקא במחנה קיץ לנוער בוויסקונסין. "אחרי שבועיים במחנה, אבי ואמי הגיעו לביקור בערב שבת, ואמרו שהם החליטו להוציא אותי מהמחנה ולשלוח אותי למחנה קיץ הרבה יותר חרדי בניו יורק. אמרתי להם שאני לא רוצה ללכת. זה נעשה בניגוד לרצוני. לא דיברתי עם ההורים שלי כל הדרך מוויסקונסין לשיקגו. לפני שהוא שלח אותי למחנה הקיץ החרדי בניו יורק, אבי אמר לי שלא אוכל לחזור לשיקגו אם לא אמצא ישיבה חרדית מספיק להתיישב בה. בסופו של דבר, פגשתי חבורה של בני ישיבה מפיטסבורג שהכירו אותי לראש הישיבה. ולבסוף עברתי לשם".
למה הוריך שלחו אותך למחנה קיץ "פחות" חרדי מלכתחילה?
"לדעתי, אבא שלי היה נתון ללחץ גדול מבני המשפחה".
העימותים עם המשפחה לא נפסקו שם. "בגיל 18 התחלתי לגדל שיער", מספר איזי, "אח שלי היה אמור להשתדך למי שהפכה בהמשך לאשתו ואמרו לי שאני לא יכול להיות בבית כשההורים שלה מגיעים כי השיער שלי ארוך מדי, וזה מביך. אז לא הייתי שם כשאח שלי התארס כי השיער שלי היה ארוך מדי. היה מאוד קשה לחיות ככה".
בגיל 19 החליט אייכנשטיין שהוא עוזב את עולם הדת באופן סופי. "זה היה ביום שישי בערב", הוא משחזר, "הייתי בניו יורק אצל אחותי בארוחת שבת. ובדרך חזרה, עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם: נסעתי ברכבת. בשישי בערב. ואז אמרתי לעצמי שאני מפסיק עם הכול".
לאחר מכן, זה היה רק עניין של זמן עד שהוריד גם את הכיפה ואמר שלום לאדם שחינכו אותו להיות. "כשהורדתי את הכיפה זה היה רגע של חופש עבורי. רגע משמח. לא הרבה אחר כך הפסקתי גם לאכול כשר. פתאום הרגשתי שאני בעולם חדש שאני אוהב. התחלתי ללכת למסעדות, לסרטים".
"למסעדה. אכלתי סטייק ענקי במסעדת בשר".
איך המשפחה שלך הגיבה כשנטשת לבסוף את הדת?
"תהליך ההתנתקות מהדת לקח עוד כמה שנים אבל כצפוי, ברגע שהם גילו שאני לא דתי הם לא רצו כל קשר איתי. זה מקור לעצבות גדולה בחיים שלי, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות לגבי זה. במשפחה שלי יש אמרה - my way or the high way. כשאתה בא ממשפחה חרדית הם רוצים שרק הדרך שלהם תתקיים. ואם לא, הם מתעלמים ממך, הם לא מדברים איתך, אתה לא קיים. וזו תחושה של בדידות גדולה. כיום אני מקיים קשר רק עם אחד מהאחים שלי, רב בבית כנסת בשיקגו. חוץ ממנו, אני מנותק מכל בני משפחתו".
"הכי כואב להיות דחוי על ידי המשפחה שלך"
האתגר המורכב עבור לא מעט חוזרים בשאלה היא איך לעזאזל למצוא את עצמם בתוך העולם החדש שאליו עקרו את עצמם. אייכנשטיין מצא את עצמו מתמודד עם אותה סוגיה – ומספר שלקח לו זמן רב ללמוד איך להתמודד איתה. "הבעיה הגדולה ביותר היא שאתה לא מכיר דרך אחרת לחיות", הוא מסביר, "הייתי צריך לבנות מחדש את עצמי, וללמוד איך לחיות מחוץ לעולם שבו גדלתי. זה היה דבר קשה מאוד לעשות. הלכתי לפסיכולוג והייתי שנים בטיפול כדי להבין איך להשתלב".
גלגל ההצלה שלו הייתה עבודתו: הוא מצא ג'וב בענף הפרסום, שלא רק פרנס אותו אלא גם הפגיש אותו עם אנשים חדשים, וגם עם לא מעט נשים. "זאת הייתה חוויה משחררת. התחלתי לעבוד בסוכנות פרסום ופגשתי אנשים שלא ראיתי בחיי. הרבה בנות. פתאום מצאתי את עצמי בסביבה שבה אנשים היו נחמדים אלי. זה נשמע כמעט מגוחך, אבל זה היה מדהים עבורי. הרגשתי כאילו שיצאתי מהכלא, וגיליתי פתאום שאנשים מחבבים אותי". הוא עבד בפרסום במשך זמן מה, עד שעבר לתחום הנדל"ן בו הוא עוסק עד היום.
כשהיה בן 26, מצא את ריטה שהפכה לאשתו ונותרה כזו עד היום. לזוג אייכנשטיין שלושה ילדים (שני בנים בני 32 ו-30, ובת באמצע שנות ה-20 של חייה), והוא מעולם לא כפה עליהם דבר, בטח לא בנושאי דת. "לכל אחד מהילדים שלי יש גישה שונה כלפי היהדות", הוא אומר.
גם ילדיו לא גרמו למשפחה החרדית שלו לשנות את דרכה. ההורים שלו אמנם נפגשו איתם באירועים משפחתיים, אך אלה היו, לדבריו, ביקורי נימוסין בלבד. "המשפחה לא רצתה קשר גם עם ילדיי בגלל שהם לא גודלום בסביבה דתית", הוא אומר. "ההורים שלי היו נחמדים לילדים, אך ברגע שהם גדלו, לא הייתה קרבה ממשית. אני רציתי שילדיי יגדלו ויחשבו באופן עצמאי. הם תמיד מצטטים משפט שאמרתי להם כבר מילדות: 'אם מישהו אומר לכם שיש לו את כל התשובות לשאלות החיים, תרוצו לכיוון השני – ומהר'".
ואף על פי כן, כשאיזי מזכיר את הוריו (שנפטרו בעשור הקודם), טון הדיבור משתנה ומתרכך. "חיכיתי עם כתיבת הספר עד אחרי מותם", הוא אומר בעצב, "לא תכננתי להוציא את הספר עד שהם נפטרו. הספר עצמו לא כתוב בכעס, אלא באהבה. כיבדתי את ההורים שלי כל חיי. אמרתי לאשתי שכל עוד ההורים שלי בחיים, לא אכתוב שום דבר שיטריד אותם אפילו קצת. הם היו אנשים מאוד רגישים".
אתה חושב שאביך היה שלם עם אופן ההתמודדות שלו איתך?
"עשר שנים לפני שהוא נפטר, אבא שלי אמר לי שהוא לא גידל אותי כמו שצריך. אני חושב שהוא נכנע ללחץ המשפחתי, ומשם זה התגלגל. אבא שלי רצה שאהיה מקובל, וזה שבר את ליבו שלא הייתי דתי. הוא ראה בשלב מוקדם שאין לי עניין בזה, והוא הרגיש אשם גם לגבי בית הכנסת שלו. מבחינתה, המשפחה שלי ניסתה 'להציל אותי'".
אחת הסיבות שהוא חושף את סיפורו, לדבריו, היא כדי לדבר על יהדות אחרת. "הבעיה שלי עם החרדים היא שאני חושב שבדרך מסוימת הם מאוד אנוכיים", הוא מנמק. "הם לא מוכנים לשתף אחרים ביופי של היהדות. הם שומרים אותה לעצמם. בישראל, למשל, להרבה אנשים הייתה גישה טובה יותר ליהדות אם החרדים היו קצת יותר פתוחים וגמישים בגישה שלהם".
לישראל הוא מגיע לפחות פעם בשנה, והוא מקווה שהספר יתורגם לעברית תוך מספר חודשים. "אני מבקר בישראל כי אני אוהב להיות יהודי וישראל היא המקום היחיד שבו יהודים חופשיים להיות יהודים".
ויש לו גם מסר לאנשים נוספים שחוזרים בשאלה. "רציתי לעזור להם", הוא אומר. "יש הרבה חוזרים בשאלה שכתבו לי שהם קיבלו כוח מהמאבק שלי. זה הכאב הכי גדול, להיות דחוי על ידי המשפחה שלך. יש לך 24 שעות ביום, ואם אתה מקדיש את רוב השעות האלה ללהסתיר את עצמך ולדחות את התמודדות עם זה שאנשים לא אוהבים אותך – זה הדבר הגרוע ביותר. במקביל, אני מציע להורים לילדים שלא רוצים להיות דתיים שיאהבו אותם בכל דרך אפשרית".
אגב, האם אתה עדיין מאמין באלוהים?
"כן. לאלוהים אין דת".
איזי אייכנשטיין מזמין אתכם ליצור איתו קשר באתר שלו: rabbison.com