אף אחד לא ייצא משם עם כלה או מיליון, על אכילת שרצים אין מה לדבר וגם לא על חוזה הקלטות. אבל אם הוא יהיה ממש מוצלח, קולו של הזוכה צפוי להדהד באוזנינו הרבה אחרי שאחרון פליטי הריאליטי יישכח. כן, גם החרדים גילו את הפורמט הממכר, והנפיקו תכנית ריאליטי משלהם בשם "הדובר" - הפקה של תחנת הרדיו 'קול ברמה', שנועדה לאתר את האיש שיוציא מהבוץ את עגלת ההסברה החרדית.
"המגזר החרדי לא הבין עד לאחרונה שהוא בכלל צריך להסביר משהו למישהו, ולא ממש השקיע בתחום", אומר אבי מימרן, מנהל תוכניות בתחנה החרדית והוגה הרעיון. "התפיסה הייתה שמי שצריך לספק הסברים הוא לא היהודי האותנטי, ששומר על המסורת עשרות שנים, אלא דווקא היהודי שאימץ מנהגים ואורח חיים מערבי". אלא שהסערות האחרונות שהתרגשו על ראשם מאז הבחירות - חוק הגיוס, ברית בנט-לפיד, הפרידה מהקואליציה והקרקס התקשורתי סביב בחירת הרבנים הראשיים – הבהירו לחרדים שלאזוק את עצמך לדוכן הכנסת זה אולי גימיק נחמד, אבל צריך הרבה יותר מזה כדי להשפיע על הלך הרוח הציבורי.
הקריאה לא נפלה על אוזניים ערלות: מאות צעירים חרדים התייצבו לאודישנים, שהתקיימו בחודש אפריל האחרון, ומתוכם נבחרו 30 מתמודדים. מדי שבוע הצטמצמה הנבחרת עד שנותרה חמישיית הגמר - אלה שגם מתוך שינה יצליחו להסביר מדוע אין במגזר הדרת נשים אלא דווקא האדרת נשים, למה לימודי הליבה לא מתאימים לכולם ואיפה הקאץ' בחוק הגיוס.
החיבור בין פורמט הריאליטי לבין ההתנהלות החרדית יצר בן כלאיים מסקרן. מצד אחד שולט כאן הז'רגון הערוץ-שתיימי, כולל הדחות וגלגלי הצלה, ומצד שני, המשימות שונות בתכלית ודורשות בעיקר כושר רטורי ויכולת להגיב במהירות לידיעות בנושאים מעוררי מחלוקת.
יש כבר הימור על הזוכה?
מימרן: "יש שניים-שלושה שמאוד בולטים ובאמת קלטו את הפואנטה. הם יודעים להתמודד עם האתגרים ומצליחים להביא את עצמם לפינות מסובכות מבלי להתחמק. זהו בעצם הדובר שאנחנו מחפשים: מישהו שלא מטייח, אלא מצליח לספק תשובה קצרה וקולעת לשאלה מורכבת".
את המשימות מגבש צוות התכנית, והניקוד משוקלל מ-75% בחירת המאזינים ו- 25% בחירת השופטים. בכל תכנית מתמודדים הטוענים לכתר עם פאנל שופטים מתחלף, שמשקף את כל המגזרים והתחומים המשיקים לתפקידו של הדובר המיועד - מנציגי מאהל הפראיירים ואגודת הסטודנטים, ועד עיתונאים דתיים-לאומיים, דוברים ויועצים מהמגזר ומחוצה לו.
בועז נול, מראשי מאהל הפראיירים, שהתארח באחת התכניות, מעיד שההשקעה כבר מניבה פירות: "היה מעניין", הוא אומר, "המתמודדים הם חבר'ה מאוד נחמדים, נחושים ומתמידים. לחלקם היו טיעונים חזקים, וזה בהחלט פתח לי את העיניים. אני יותר מבין היום איך זה נראה בעיניים שלהם, עד כמה זה חזק אצלם ונובע מאמונה עמוקה". מהפך? לא בטוח, אבל אולי פתח לדיאלוג מסוג חדש.
כרגיל, התקשורת אשמה
מעבר לשכנוע המתנגדים, הצליחה התכנית לפתח גם דיון פנימי ראשון מסוגו: "במהלך התכנית אנחנו מתחדדים בעצמנו", אומר מימרן. "המאזין החרדי שומע לראשונה שיח אמיתי וכנה על השאלות הבוערות".
איך קרה שדווקא ציבור כה משכיל, מעמיק ומפולפל לא הוציא מתוכו מסבירנים טובים?
"זה לא שלא יצאו מסבירנים טובים, יצאו מעולים. אבל התקשורת החילונית עושה את שלה, ואתה נתקל בדור חדש שהוא בור וחסר ידע לחלוטין בכל הנוגע לאורחות החיים החרדיים. אתה מבין שאם לא יסבירו לו, הוא לא יידע. גם הציבור החילוני מתחיל להבין שמה שהוא יודע על החרדים זה רק מה שמראים לו בטלוויזיה או בעיתון. הקשר בין חרדים לחילונים נשלט על ידי קבוצה קטנה של עיתונאים שמציירים את הכל בשחור-לבן. זה יצר פער אדיר ומלאכותי בין המחנות, שמוצג בתקשורת כבלתי ניתן לגישור וזה לא באמת המצב".
יש בכלל דבר כזה, "הסברה חרדית" או "חברה חרדית"? הרי מדובר בערב רב של זרמים, חילוקי דעות ושוליים רועשים.
"שאלה מצוינת. החברה החרדית היא באמת קשת של גוונים, שמתחילה ביהודי הקיצוני ממאה שערים שאוהב את אחמדיניג'אד, ומסתיימת בקובי אריאלי. אנחנו מתרכזים ברוב הציבור החרדי, שהוא מתון. אנחנו לא מתיימרים להסביר את הקבוצה המאוד שולית שיושבת במאה שערים, ופוגעת אולי יותר מכל בקבוצה החרדית".
אם כבר התחלתם לדמיין גמר מושקע בניצנים, או מרצדס כסופה שתמתין לזוכה מחוץ לאולפנים, תשכחו מזה. הפרס הגדול הוא בעיקר חשיפה בציבור החרדי, לצד תכנית רדיו שבועית שיקבל הדובר הנבחר. וכמובן, מספר הטלפון שלו יתנוסס בפנקסה של כל תחקירנית מתחילה. "אנחנו מייצרים פלטפורמה רצינית למי שיוכל לדברר כראוי את הציבור החרדי", אומר מימרן.
בינינו, גם תכנית שלמה שיגיש הזוכה לא תשתווה לדקה אחת של כתבה בערוץ 2 על קמפיין החרדקים.
"זה נכון. ולכן תפקידו של דובר טוב, ובכלל של חברה שרוצה להתנהל נכון תקשורתית, הוא להעביר את השיח למקום יותר חיובי. התקשורת אוהבת לעסוק בשוליים, וכשהתוכן היחיד הנגיש לה הוא הקיצונים ממאה שערים, זו התוצאה. ראה מקרה החייל שנכנס במטרה לחולל פרובוקציה במאה שערים, רק כדי שיהיה אקשן על המסך.
"ואני אומר: בוא נעשה אקשן חיובי. יש לחברה החרדית מיליוני נושאים שיכולים לספק תוכן חיובי מטורף, שהציבור החילוני בכלל לא מודע לקיומו. הוא מכיר את האוכלוסייה הזו רק מסיפורים צהובים ומסדרות טלוויזיה. הגיע הזמן להבין: החרדים הם לא רק שחור ולבן".
"בהחלט גילינו כוחות חדשים", מוסיף מגיש התכנית, העיתונאי והפרשן יעקב אייכלר. "למתמודדים עדיין אין תווית של עסקן, פוליטיקאי או יח"צן, לכן האוזניים פתוחות לשמוע אותם. אבל צריך להודות על האמת: אין סיכוי שדובר חרדי ישכנע חילוני בצדקת דרכו".
למה, בעצם?
"כי אדם לא מאמין יתקשה לקבל את לימוד התורה כערך עליון. עם זאת, הסברה טובה יכולה לעזור לו להבין את הצורך ואת הזולת. יש כאן אמוציות משני הצדדים. המשותף אמנם רב על המפריד, אבל המפריד הוא כל כך אמוציונלי, שכולם שוכחים את מה שמחבר".
למה לקחת סממנים מעולם הריאליטי לתחרות עם ערכים שונים בתכלית?
שתי מטרות: לאתר כוחות חדשים וטובים שלא מוכרים לנו - ולספק גם למאזינים חומר הסברתי ותשובות טובות, למקרה שייקלעו לדיון או ויכוח. זה בעצם נועד להפרות. העם היהודי הרי אוהב להתווכח".
אולי יש דברים בעולם החרדי שבאמת דורשים תיקון? לא עדיף להתבונן פנימה ולנסות לשפר, במקום לשווק את הקיים כאילו הוא חף מפגמים?
"אין ספק שאם צריך לתקן, נתקן. אבל אנחנו נתקן בעצמנו. לא נביא קומיסר מבחוץ שיגיד לנו מה לתקן. יש לנו את הדרכים שלנו ואת החינוך שלנו, שמוכיח את עצמו כבר אלפי שנים".
אייכלר מתכוון כמובן לעליונות החינוך החרדי על החינוך החילוני, מבחינתו. הטיעונים מוכרים: נכון שחלק מהנוער החרדי לא יודע אנגלית או פיזיקה, אבל גם לא תמצאו אותו צורך אלכוהול כמו הנוער החילוני, או חשוף לתכנים מיניים ואלימים בטלוויזיה ובאינטרנט.
"לא יכול להיות שיבוא מישהו מבחוץ ויגיד: 'כל הדרך שלכם לא נכונה, אתם חייבים לשנות אותה'. אם מישהו ניסה להשיג מטרה, הוא השיג את ההפך. לפני שנה, למשל, לא הייתה בעיה לבחור חרדי להופיע במדי צה"ל בשכונה חרדית. היום, כשנוצר מאזן אימה בין קיצונים משני הצדדים, זה הפך לאישיו טעון, וכמו תמיד, הציבור באמצע הוא זה שסובל".
רוצים שינוי
אחד הפייבוריטים בתכנית הוא דוד רוזנטל, בן 28, נשוי+4, יועץ תקשורת ואיש פרסום עצמאי. רוזנטל אכן נשמע רהוט, מנסה לתקוף את הסוגיות מכיוונים לא טריוויאליים, ודי בטוח ביכולתו לקטוף את התואר. בינתיים הוא אוסף נתונים על הצד השני. "במהלך הוויכוחים, בין השאר עם סטודנטים מאוניברסיטת חיפה, הבנתי שדווקא הסוגיות הקריטיות הן אלה שהציבור פחות מתעניין בהן", הוא אומר. "נטפלים לזוטות פופוליסטיות – כמו השוויון בנטל והדרת נשים, שמאפיינות מיעוט קיצוני - במקום לדון במבנה הדמוקרטיה, צורת המשילות והצורך ב'צבא העם'. השיח הציבורי הוא רדוד ומבוסס על תדמיות ודעות קדומות במקום על עובדות. למשל, חילונים רבים בטוחים ש-100% מהחילונים עובדים ו-100% מהחרדים לא עובדים. האמת היא ש-75% מהחילונים עובדים, לעומת 50% מהחרדים שעובדים".
אילו פתרונות היית מציע כדי לגשר על הפער?
"במקום גביית מסים גבוהה, שיוצרת ויכוח פוליטי איך לחלק את הכסף בין המגזרים, אולי עדיפה לנו שיטת ממשל שבה המיסוי נמוך ושירותי המדינה מועטים. כך כל אחד יצטרך לממן את עצמו בלבד: החילוני יממן לעצמו תרבות והחרדי יממן ישיבות ואברכים. ככל שמנגנון המדינה 'רזה' יותר, כך יהיו פחות סכסוכים בין קבוצות אוכלוסייה ואיש לא יוכל לטעון ש האחר חי על חשבונו. הייתי שמח לפתוח את הדיון 'מהי דמוקרטיה' בשאלה חשובה: מהו הגבול בין סמכות הרוב לבין עריצות הרוב?".
אולי החרדים הם אלה שצריכים לשנות תפיסות יסוד כדי לאפשר הידברות אמיתית? מי אמר שהם יכולים להסתפק בהסברה ושכנוע?
"ואולי הציבור החילוני צריך להשתנות כדי שנחיה יחד? השאלה הזו שגויה מעיקרה. זכותו של כל מיעוט לחיות איך שבא לו. זכותו של אדם לא לעבוד, לבחור בדרך חיים מוזרה ואפילו לא להסביר למה בחר בה. גם אם הייתי מחליט ללכת רק עם בגדים ירוקים – זכותי. ברור שיש אלף דרכים להסביר את אורח החיים החרדי ואת ההיגיון הצרוף שעומד מאחוריו, אבל אני מתנגד לעצם ההנחה שאנחנו תמיד חייבים להסביר את עצמנו מעמדת נחיתות. זהו הציבור החרדי וככה אנחנו. זה לא מצדיק את עריצות הרוב שמנסה לחנך אותנו בלי סוף".
גם יעקב ישראל עמר, בן 31, נשוי + 3, בעל משרד תיווך והשקעות בירושלים, מרגיש כמו סלב בהתהוות. "אני מקבל תגובות מדהימות", הוא מכריז, "התכנית מואזנת ברמה שאתה לא מאמין. המון אנשים אומרים לי: 'תדברר אותנו כמו שצריך, תעשה קידוש השם'. חשוב לציבור הזה להציג את עצמו באור חיובי, כביכול כמו מוצר חדש שהציבור הרחב לא מכיר. לצערנו, כיום יש לא רק אי הבנה, אלא שנאה גדולה כלפיו".
לא במקרה הגיע עמר לתכנית: הוא פשוט אוהב להתווכח ולנסות להשפיע. "וזה עובד", הוא אומר. "הרי לכל יהודי יש חיבור ליהדות. כל שיחה עם חילוני נפתחת במשפט: 'אל תראה אותי ככה, סבא שלי היה רב', ומסתיימת ב'אתה לא כמו כולם, אתה בסדר'. הפריע לי שלחילונים יש כל כך הרבה סטיגמות עלינו".
הדימוי של הציבור החרדי כל כך גרוע, שצריך לגייס דובר דרך תכנית רדיו?
"לא נעים לומר, אבל כן. הציבור הכללי לא יודע במה החרדים תורמים למדינה. אנחנו נתפסים כמגזר שרק לוקח ולא נותן, אבל בציבור הזה העשייה היא ערך עליון – גמ"חים, צדקה, פעילות חסד ועזרה לזולת, דרך חיים שלמה שגם החילוניים מוזמנים ליהנות ממנה. בעימות עם בועז נול ונציגי מאהל הפראיירים, הם שאלו למה אנחנו לא עושים שירות אזרחי. אמרתי להם שברגע שהנתינה היומיומית תיחשב לשירות אזרחי, נעקוף את כולם".
אפשר לומר שנרדמתם בשמירה.
"אולי, אבל אפשר גם לומר שהתעוררנו. הציבור החרדי הרבה יותר מודע היום לעצמו ולסביבתו, אבל כשכופים עליו שינוי, הוא נסגר ומוסיף עוד לבנה לחומה. החקיקה הכפויה פוגעת בתהליכים הטבעיים, בשינויים שמתרחשים מעצמם. למשל, בחינוך: בשנים האחרונות פורחות המכללות החרדיות, ההשכלה בציבור הזה הולכת וצוברת תאוצה. גם נושא הגיוס מתקדם יפה עם הנח"ל החרדי. המציאות משתנה ויש הסכמה שבשתיקה על הצורך בשינוי. אבל כשזה נעשה בכפייה, מבלי להפוך אותנו לשותפים מלאים לשינויים, קשה ליצור דו-שיח".
בועז נול, המפגש עם הדוברים לעתיד שינה במשהו את דעתך?
"לא, אבל בהחלט הסכמתי עם חלק מהטיעונים. למשל, שהמדינה לא יכולה לדרוש מהם להתגייס לפני שהיא דואגת ברצינות לצרכים שלהם – כשרויות, סביבה צנועה וכו'. הבנתי שאם אנחנו רוצים לגייס אותם, חובה עלינו לתת להם מספיק מסגרות שיאפשרו להם לחיות לפי אמונתם. ומה שהמדינה נותנת היום בהחלט לא מספיק".
אתה מאמין שדבר כזה יכול לשנות את השיח?
"בהחלט. תמיד טוב לדבר ולנסות להקשיב אחד לשני. מה שהבנתי והיה חסר אולי בתכנית זה שלא צריך כל הזמן לדברר בצורה הכי טובה, אלא גם ללמוד איך להקשיב. ואני אומר את זה לעצמנו לא פחות מאשר להם".