"הסוד" הוא כל כך פופולרי שאין דרך להתחמק מלשאול מה באמת הסוד שלו, והתשובה היא פשוטה: הוא לוחץ לנו בדיוק על בלוטת העונג. הוא מספר לנו שעושר ואושר נמצאים בהישג יד ומבטיח יאכטות, בני זוג ותהילה במרחק נגיעה. אבל יש עוד דבר חשוב ב"סוד", כפי שכתב הבלוגר של ברמן: "חוק המשיכה" של המחשבה אינו נתון בתוך כל גבול הגיוני או מוסרי: מדובר בחוק טבע ניטרלי שעושה אותנו האלוהים הפרטי של עולמנו. כי "הסוד" הוא קוקאין רוחני לאגומאניקים.
לתזה של "הסוד" יש עוד יתרון, ולא קטן בכלל: מסתבר ממנה שהמסכנים בעולמנו בכלל אשמים במצבם. זה הם שלא חשבו חיובי, הטיפשים! ולמה זה טוב? כי אחת הבעיות ממנה סבלו עשירים לאורך כל ההיסטוריה היא הצורך להצדיק את עושרם: למה לי יש מספיק כדי להשמין ללא הכרה, בעוד האדם לידי גווע ברעב, ואיך זה יכול להיות שאני לא נותן לו מעט ממה שיש לי? "הסוד" מספק את הליגיטימציה האולטימטיבית לכך, ועוד תחת גושפנקא רוחנית: לנו טוב כי חשבנו טוב, ולכן גם מגיע לנו שיהיה לנו טוב. ומי שלא טוב לו? הוא יכול להאשים אך ורק את עצמו. אם רק היה חושב חיובי הוא היה היום מדושן עונג וקוויאר. בכך "הסוד" הוא בסך הכל הביטוי האחרון של השתלטות ההגיון ההיפר-קפיטליסטי על שדה הרוחניות.
גם אפלטון בעניין
לצורך העברת המסר הרדוד שלו משתמש "הסוד" בכל תחבולה רוחנית דה-לה-שמאטע, הנה רק כמה מהסימנים המעידים במפורש שמדובר במוצר ניו-אייג' מתחתית החבית:
1. נשיאת שם המדע לשווא (מכאניקת הקוונטים חביבה ביותר על שרלטנים)
2. פנייה ישירה וחסרת רחמים לקישקעס, הכוללת הבטחות בוטות לניסים ונפלאות ("כשאנחנו מבינים את הסוד, אנחנו יכולים לשבת ולהכתיב בדיוק מה אנו רוצים שיכנס לחיינו, ועם ודאות מוחלטת שזה יגיע")
3. ניימדרופינג מופרך של אישים מהעבר, שלכאורה היו בעניין.
אנשי "הסוד" מודים שהם לא המציאו כלום, אבל הם מוליכים את חסידיהם שולל כשהם מציינים חכמים גדולים בהיסטוריה (הבודהה, אפלטון, דה-וינצ'י, איינשטיין ועוד רבים וטובים) כבעלי "הסוד" לפניהם. למעשה מקורם של רעיונותיו הוא בתנועת ה- New Thought מאמריקה של המאה ה- 19, שהיתה הראשונה שהאמינה שבכוח המחשבות ליצור את המציאות שלנו. באופן ספציפי "הסוד" מבוסס על הספר "מדע ההתעשרות" של וואלאס די. ווטלס מ-1910, ומהווה לא פחות מאשר חיקוי מודרני וממוסחר של הכתוב בו.
חייך, אכלת אותה
הסוד מצטרף אל הזרם המרכזי, הרדוד, של רוחניות הניו-אייג' בדבר נוסף: האובססיה לאושר. על פי הסוד, מוכרחים, פשוט מוכרחים להיות שמח. חייבים לסלק ממוחנו כל שמץ של שליליות, כי אם נראה ליקום שאנחנו קצת עצובים הוא מיד יביא לנו סטירה קארמטית לפנים. הרי מה שבּפנים קובע את מה שבחוץ, שכחתם? כך, במקום לבחון את עצמנו בכנות, במקום להיות עדינים וקשובים לעצמנו, במקום – לעזאזל, למה לא??? – לתת לעצמנו להיות עצובים מדי פעם, אנחנו חייבים להדחיק, לגרש, להכחיש או לדכא כל רגש נוגה שעולה בנו. ככה זה: הניו-אייג' היא דת בה מותר הכל חוץ מלהיות עצוב.
רגע, ומה אם יש משהו במה שמספר לנו "הסוד"? מה אם באמת המחשבות שלנו משפיעות על המציאות (ולא רק דרך המעשים שבאים בעקבותיהם)? הבעיה, בסופו של דבר, היא שגם אם נקבל את הרעיון שהמחשבות שלנו משפיעות על מציאות (ודוק: משפיעות, לא יוצרות!), עדיין תישאר עם הקונספציה של "הסוד" בעיה פשוטה וחותכת: אנחנו לא שולטים על המחשבות שלנו. זה שאני רוצה לחשוב חיובי לא יגרום לי באמת לחשוב חיובי, כי דפוסי התנהגות (ומחשבה בכלל זה) לא משתנים על פי פקודה רצונית רגעית. לצורך זה דרושה עבודה רבה, תהליך רוחני מלא ושלם. אבל את זה כמובן שהמשווקים הלהוטים של "הסוד" לא אומרים לכם.