אם "תחשוב חיובי" היא קלישאה שנחבטה עד שנפלה לקרשים, הרי שהסרט "הסוד" הקים אותה ורומם אותה לדרגת דת חדשה. האפיפיור התורן, רונדה ביירן, יצרה להיט שמגלגל מיליונים ומשווק, מלבד הסרט, גם ספר, אתר אינטרנט, הרצאות, חוגי בית וסדנאות כלל עולמיות. העקרון פשוט: אם תחשבו על משהו שאתם רוצים מספיק, גם תקבלו אותו. לא משנה עד כמה הוא מופרך.
המפיקה האוסטרלית מתיימרת להחזיר עטרה ליושנה. לטענתה, הסרט חושף סוד שנשמר בחשאיות לאורך שנים והיה ידוע רק לאליטה מצומצמת שכללה, בין היתר, את אפלטון, ניוטון, שייקספיר, בטהובן ואיינשטיין. רק בזכות הסוד הפכו אישים אלה לענקים בתחומם, ורק כך תצליחו גם אתם.
אבל עם כל הכבוד להילת המסתורין, המוח היהודי "חשף" את זה הרבה קודם. הסוד היה ידוע כבר במאה השלישית לספירה, כשחכמי המשנה פסקו: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו" (מסכת מכות, י', ע"ב). ובכלל, הרעיון שמאחורי "הסוד" מתמצה באמרה אחת של הרבי נחמן מברסלב מהמאה ה-18: "יש משהו שאתה משתוקק לו? התמקד בו בכל יכולת הריכוז שלך. דמיין לך אותו בפרטי פרטים. אם רצונך איתן דיו, וריכוזך עז דיו, תוכל לממש את משאלותיך".
ביירן, שמודה כי היא שואבת השראה מהיהדות, מכנה את כוח המחשבה בשם "עיקרון המשיכה". היא טוענת שמדובר במגנט כה עוצמתי, שגם אם נבקש וילה על הירח, סופנו שנקבל אותה. "אל תהיו מוטרדים מהדרך שבה זה יקרה", מרגיע הסרט, "דרכי היקום נסתרות ויש ניסים שאנחנו פשוט לא מסוגלים להבין".
הצד האפל של הירח
בפברואר 2007 הקדישה מלכת הטוק-שואו אופרה ווינפרי, שמיודדת עם ביירן, שתי תוכניות שלמות ל"הסוד". לעיני 49 מיליון צופים הצהירה ווינפרי שעושרה והצלחתה הם עדות לכך שהשיטה עובדת. ההצלחה הייתה מטאורית – תוך ימים ספורים נמכרו שני מיליון עותקים מהספר ומיליון עותקים מהדי.וי.די. אבל השיווק האגרסיבי של ווינפרי עורר גם ביקורות חריפות, שנגעו בעיקר בעובדה ש"הסוד" אינו בוחל בהפחדות. הוא מבטיח לצופים ש"עיקרון המשיכה" פועל גם לרעה, כך שהמחשבות השליליות שלנו, שחזור אירועים טראומטיים ותדלוק חרדות הם, בראש ובראשונה, אלה שמביאים לחיינו סבל, עוני ומחלות.
פיטר בירקהד, בעל טור באתר "סלון", כינה את אופרה "נוכלת", "שקרנית" ו"תאבת בצע" והאשים אותה בזלזול בניצולי אושוויץ. הרי לפי פילוסופיית החיים של "הסוד", היהודים הביאו את השואה על עצמם. כל סבלם היה נחסך אם רק היו חושבים חיובי.
הגישה של בירקהד אמנם דמגוגית, אבל דבריו חשובים. האם נכון שאישה שנאנסה או הורה שכול יאשימו את מחשבותיהם השליליות באסון שפקד אותם? וגם אם נתייחס לאירועים שליליים מינוריים יותר בחיינו, האם אין לנו לגיטימציה להרגיש לא טוב, לכאוב, לפחד, לכעוס? הרגשות שלנו – חיוביים ושליליים כאחד – הם שהופכים אותנו לאנושיים. אבל מעבר לכך, יש בעולם גם נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בנו. התפיסה שכל אירוע מכאיב נגרם באשמתנו, הרסנית אפילו יותר מהמחשבה השלילית עצמה.