מדינת ישראל נמצאת במצב קבוע של התגוננות. מדינה קטנה המוקפת בכוחות חזקים ממנה, זו התפיסה השלטת כאן כבר יותר מ-60 שנה. בהתאם אנו מתגוננים; שומרים היטב על הגבולות שלנו מפחד להיפגע. כאשר הפגיעה מתרחשת, אנו ממהרים לפגוע בחזרה, כדי להראות שגם אנחנו יכולים.
העובדה שכל תגובה שלנו מעוררת תגובה נוספת, נעלמת פעמים רבות מהעיניים. אנחנו הרי קורבן: אלפי שנות גלות ומרדף הסתיימו בשואה נוראית מאין כמוה, ומיד לאחר מכן תחילת התקווה. מדינה קטנה, צעירה, שמיד רוצים להשמיד אותה, רצון שמקבל את ביטויו עד היום. בהתגוננות שלנו אנו פועלים על פי עקרון "הקורבן המקרבן": רע לי – בגללך – ולכן אני אעשה רע לך ולכל מי שמסביבי, כך מתייחסת ישראל לפלסטינים. אני לא אתן לך להפיל אותי, ואם אני כן הולך למטה, אתה בטוח תבוא איתי, מבטא את היחס של המדינה לאיום האירני.
מדובר במאבק של אומות, של דתות, של מדינות, ובכל זאת אפשר להשוותו למערכת יחסים בין שני אנשים. שניים הנמצאים במצב תמידי של ריב, כל אחד טוען שהוא הטוב ואילו השני הוא הרע. מי שמצליח להתבונן בהם מבלי להזדהות מבחין בכך שכל צד בטוח בצדקתו. ביחסים עם הערבים, מנהיגי מדינות ערב והפלסטינים כמו גם מנהיגי ישראל מתחלפים לאורך השנים. התודעה נשארת אותה התודעה, והיא זו שצריכה להשתנות.
כבני אדם, אם אנו רוצים שיכבדו אותנו, עלינו לכבד אחרים. אם אני רוצה לקבל יחס מסויים, עלי ללמוד לתת אותו. המלחמה על "מי התחיל" ו"מי צודק" יכולה להימשך לנצח, ורשימת הקורבנות רק תגדל. מי יהיה הראשון לקחת אחריות ולהציע פתרונות, זו השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו. מי יעשה זאת במערכות היחסים הפרטיות שלנו, בהן אנו נמצאים במצבים של סכסוך, מאבק ואף מלחמה; ומי יעשה זאת ברמה הלאומית, בהתמודדות עם האיומים בהם אנו חיים. אם לא, המלחמה שאולי תהיה ואולי לא עם אירן, סוריה ורצועת עזה, תהפוך לעתיד כמעט ודאי.
הבועה שיצרנו
כמו באיום הביטחוני, גם האיום הכלכלי מתרחש בגלל כוחות חזקים מאיתנו – בנקאים חמדנים באירופה וארצות הברית שהשתוללו עם הכסף כאילו היה שלהם ודירדרו את העולם למשבר חמור. בתגובה, המדינות פועלות בדרכים שנויות במחלוקת, שלעיתים מחמירות את המצב במקום לשנות אותו.
הרוח אומרת שכל אדם בא לעולם כדי ללמוד ולהתפתח. לפי התפיסה האינדיאנית, לכל אדם יש חמישה שיעורי חיים. השיעורים הם מצבים, התנהגויות ורגשות מסויימים שיש לטפל בהם שוב ושוב, כמו פאות גסות של יהלום שיש לשייף. שיעורים לומדים לאורך כל החיים ויש להם נטיה לחזור על עצמם. מה שלא למדנו בפעם הקודמת, ישוב על עקבותיו. לעיתים באותו האופן בדיוק, לעיתים בצורה חדשה ועם זאת מוכרת. המשבר הכלכלי, כמו הביטחוני, הוא דוגמא מצוינת לעקרון הזה. יש שיעור שאנו לא לומדים, והניסיונות שנעשו כדי לצאת מהמצב הזה רק החמירו אותו.
מה השיעור? החמדנות שהתחילה את המשבר נמצאת כל הזמן בכל מקום. בעולם החילוני הכסף החליף את אלוהים וכל אחד רוצה שיהיה לו כמה שיותר. הבהלה למיליון כולל התעלמות בוטה מערכים של נדיבות, טוב לב, רגישות וכבוד, ולכן קורסים מגדלי הקלפים הכלכליים הקרויים "בועה". אם אנו רוצים שינוי במציאות הכלכלית, עלינו לשנות את היחס שלנו לכסף. הוא אינו אויב שלנו אבל גם לא מאהב. הוא אמצעי להשיג מטרות, וכל עוד המטרות אינן עולם טוב יותר אלא שדרוג הטיסה הבאה לביזנס, המצב הכלכלי רק יחמיר.
את ההחלטות הכלכליות והביטחוניות מקבלים המנהיגים, אבל האחריות נמצאת גם בידיים שלנו: על ידי שינוי אישי של גישות והתנהגויות בחיים הפרטיים, אפשר לתרום להיווצרותו של עולם טוב יותר. כבוד לערבים ולמעמד העובדים, שמאלני ככל שזה ישמע, הוא מה שחסר בעולמנו.