עכשיו שהפכנו תקליט והחצי השני התחיל בספירה לאחור, אנחנו בתחושות מעורבות. גם הדיירים נעים בין עצב ודמעות על המודחים לבין שמחה על שהם עצמם נשארו, הם רוצים להצליח במשימה ולהכשיל אותה בו-זמנית, להסתדר ביניהם כקבוצה אך גם להישאר נאמנים לעצמם "ושמי שרוצה יקבל אותי ככה". ולהם, כמו לנו, קשה להתמודד בו-זמנית עם רגשות שהם מנוגדים.
לא בכל יום יש לדייר הזדמנות לראות את עצמו מבחוץ, ואחר כך לחזור פנימה ולקבל הזדמנות שנייה. אביבית ויעל הוגלו לסוויטת החלומות ליומיים גן-עדן של שוקולדים, גלוסים ונערות-גלגל, והן זוכות להצצה נדירה לצילומים מבית האח. לפנק, לפנק, לפנק. למה מגיע לנו כל הטוב הזה?
עכשיו הן יכולות לראות את הבית מבחוץ, להבין את מערך הכוחות בין הדיירים ולשמוע שיחות "פרטיות" שמתייחסות אליהן בגעגוע או בלכלוך. קצת כמו להיות נוכח בהספד שלך, ואחר כך לחזור מהמתים. אם זו מתנה או קללה, תלוי במה שהן יבחרו לעשות עם זה: להתעצבן על מה ששמעו, לסגור חשבונות ולהפוך שולחנות; או להקשיב לעומק, ללמוד איך הן נתפסות ומה ניתן לשפר.
גם דיירי הבית יזכו כאן להצצה מבחוץ על עצמם. למרות שהרוב כבר נפרדו מנטאלית מיעל וחשו בשקט שנשאר אחרי אביבית, כשהנשים הדומיננטיות האלו יחזרו לבית הדיירים יוכלו לקבל מהן פידבק חשוב על איך שהם מצטיירים. אבל מה הסיכויים שזה יהיה לטובה? גם כאן חצי-חצי. בעונה השנייה אלירז קיבל הצצה של דקה קטנה בחוץ, והדבר סיפק לו תלושי דלק וקילומטראז' עד סוף העונה. יומיים שלמים כאלה יכולים לתת להם דחיפה וכוח להמשך המרתון, או פשוט לגרום לתאונת שרשרת.
העיקר שהסלט יושב יפה במקרר
אפשר להרגיש שאביבית ויעל באמת השאירו בבית חלל זמני, כשעד היום שתיהן שימשו כמעין אימהות לכל הקבוצה. אבל אם אביבית הייתה האמא הטוטאלית, המבשלת, הדואגת, השתלטנית והמבולבלת (וגם המפתה), יעל לעומתה הייתה האמא המגניבה, שתומכת, יועצת ומכוונת, שנותנת פרספקטיבה וצידה לחיים.
ובתוך הבית נשארו הילדים לבד, כשכרגע אין מועמדת מתאימה שתתפוס את תפקיד האמא בבית האח; אולי רק שתי אמהות חורגות שהגיעו באיחור. עינב, שבאה כשבאמתחתה המידע החשוב על הדיירים בחוץ, מתקשה לא לחשוף את המידע ומרגישה צורך להתערב בכל דבר. היא עושה שיחות אישיות צפופות לחלק מהדיירים כדי "לשפר" אותם, והיא מתקרבת אך עלולה לשלם מחיר גבוה.
לירון לעומתה ניסתה מיד ליישר את הבית למצב של הביתיות הקומפולסיבית שהשאירה מאחור, שבו הכל בשליטה, הסלט יושב יפה במקרר, שום פתק לא מפריע לה בעורף, והליפסטיקים יושבים יפה במגירה. אבל עדיין קשה לה להשתלב, למרות שהתחברה עם ערן על רקע פלירטוטים וחיבה משותפת לאובססיה. עד עכשיו שתיהן הגיבו בעיקר למפגש עם יעל ועם אביבית, כשבמרכז הזירה הזו ראינו את המלחמה שקיימו מולן על השליטה במטבח ואת קרב הסכינים על האקונומיקה והשמן-זית ועל הארגון והשפה בבית. לבסוף גם הייתה חיבה, אבל כשהשתיים הוגלו, עינב ולירון נאלצות להתמודד גם עם שאר הדיירים.
אבא יש רק אחד, לפחות
וכשהאמא נעלמת, נושא ה"אבא" הופך להרבה יותר מורכב. מצד אחד יש את "האח הגדול", שהוא מעין אבא גדול עבור הדיירים, אבל דמות-אב אמביוולנטית: הוא נותן אוכל ומחסה ומקשיב ונותן תמיכה, אבל גם מטיל קנסות ומגרש מהבית. הוא נוכח-נעדר, לא ממש רואים אותו, והוא בא מתי שבא לו למרות שעינו בוחנת כל תנועה ומילה.
מצד שני אנחנו שומעים הרבה על האבות הנעדרים של הדיירים: אבא של ערן ואבא של לירון שנפרדו מהם בעצב גדול, שרי שגדלה במשפחה חד-הורית ובמערכת יחסים מורכבת עם אמה, האבות שיאנה וקותי מסרבים לדבר עליהם, והתמונה של אביה של אביבית שחוזרת ונשלפת לחיבוק וירטואלי. ועוד לא דיברנו על "אבא" הגדול שמתפללים אליו בכל יום שישי. כשהקרב על כסא-הקידוש התחמם, ראינו את ערן ואת קותי מנסים לכבוש בבית את מעמד-האב שכולם רוחשים לו כבוד. אבל מרגע שדודו החליט להיכנס לתפקיד האבא במציאות ויוסי האמא המרוקאית יצא-בחוץ, אף אחד לא תפס את הכסא הזה.
נשארנו עם קבוצה של ילדים אבודים שמחפשים איך לשרוד ולמצוא את דרכם לבד, בלי אבא, עם אימהות בחו"ל. צבי עוד לא יודע אם הוא אבא, מאהב או אח בכור. סער, כמו נער מתבגר, היה עסוק בבעיטה במסגרת, בגבולות ובסמכות של האח הגדול; עכשיו בהיעדר מבוגר אחראי וכשהדיעות שלו הן לא האישיו, הוא יכול לבטא את הכריזמה השקטה שאנחנו אוהבים. שווה לעקוב איך הנוכחות שלו מושפעת מזה ששרד הדחה, בעיקר בלי יעל שהיא החצי-השני שלו. ולידם תמיר, שמתחיל לגלות מה קורה כשאתה מרשה לעצמך להתבטא גם בעיצבוּנים, כשאתה לא מפחד לא להיות אהוב בכל רגע, ומפסיק להתנהג כמו ילד מפוחד שצריך את המעיל של אמא כהגנה מהעולם שבחוץ.
והאחרים – בינתיים פשוט אימצו לעצמם את גישת ברירת המחדל. קצת קשה אז מתייאשים? הם למדו שאם קשה אז בורחים מהבית, ושאם יש משימות מאתגרות אז עדיף לפרוש ולשלם את המחיר. עכשיו מעניין לראות איך הילדים מתנהגים לבד: כמו פיטר פן בארץ-לעולם-לא, או כמו על האי ב"בעל זבוב"? ראינו איך הם שוברים את הראש אבל לא מבינים שבסופו של דבר מישהו אחר בכלל קובע להם את התקציב, ולא משנה כמה מהם ישתזפו או יירדמו. אולי זה הסוד בהתבגרות: פשוט להבין, שלא הכל קשור אליך.
ומה וולטר היה אומר
"שומו שמיים, חי חדקי". אני מריח משהו בחדר השני... הם פשוט עיוורים למה שקורה להם מתחת לאף.
צפייה מודרכת
עד ה"משמרת" הבאה שימו לב:
כשאין מאמנת זוגית בבית, האם הזוגות ממשיכים לקיים ביניהם יחסים טיפוליים ובעייתיים?
האם דווקא בחברת הילדים, שרי מרשה לעצמה לצאת מתפקיד הילדה ההורית ולפרוח קצת?
איך העובדה שנכנסנו למחצית שנייה תשפיע על תחושת הלחץ, ההתרגשות או ההתנהגות של הדיירים?