לפני כמה חודשים נתפס לי הגב, עד כדי כך שממש לא יכולתי לתפקד. חברה שלי יעל, מורה לפלדנקרייז, הציעה לנסות לעזור. למרות שלא ידעתי במה בדיוק מדובר וקצת חששתי להפקיד את גופי הדואב בידיה, החלטתי לתת לה צ'אנס. נשכבתי על מיטת טיפולים. היא שאלה אותי כמה שאלות. אחר כך התחלתי אני לשאול – מכיוון שאני בעצמי מטפלת אני חייבת לדעת, להבין, להיות שותפה לתהליכים שמתחוללים בי.
יעל התחילה לנענע אותי בעדינות. שאלתי אותה מה היא עושה. להפתעתי היא ענתה שהיא עוד לא יודעת. השכל שלי לא היה מוכן לתשובה כזאת, צחקתי במבוכה ויכולתי לחוש בבירור את הפחד מאיבוד שליטה, את אי הנוחות של חוסר הוודאות, את החששות והספק – אבל למטה, מתחת לכל אלו, נח לו מקום שלו ורגוע, וקול בהיר וצלול עלה מתוכו ואמר: "אם היא בעצמה לא יודעת, אנחנו כנראה בידיים טובות".
לפעמים ידע הוא מכשול
טיפול הוא סוג של אמנות. כמו בכל אמנות, ידע ומיומנות הם חיוניים, אבל חשוב לא פחות לדעת להניח אותם בצד ולהקשיב לתחושות הפנימיות, שהן משאב בפני עצמו.
כשמישהו שמטפל בך פונה אל תוך עצמו ומקשיב למה שעולה בו, זה מזמין אותך באופן לא מודע לעשות אותו הדבר. מכירים את זה שאתם מסתכלים על מישהו מצחצח שיניים ומוצאים את עצמכם מזיזים את הפה? או שאימא מוצאת את עצמה פוערת את הפה כשהיא מאכילה את התינוק שלה עם כפית? כשיעל נענעה אותי ואמרה שהיא לא יודעת, יכולתי להתרפות לתוך הנענוע, ולהקשיב איתה יחד אל השקט שיש בחוסר הידיעה. הרבה פעמים תנועה כזאת יכולה להעלות משהו חדש, תובנה שבאה מתוך ההסכמה להיפרד מכיוון החשיבה המוכר.
יעל רוצה להבין את הגוף שלי. מה כואב בו, ואיזו תנועה תפזר את העומס. היא מניעה אותי ונעה איתי יחד. הגוף שלה חווה את התנועה ומבין את הגוף שלי. פתאום היא חוזרת אליי מכיוון אחר ומובילה את התנועה שמשחררת. היכולת שלה לחוות אותי מאפשרת לה להגיע לפתרון שידע לבד לא בהכרח היה מביא. מטפל שחווה את מה שהמטופל מרגיש יכול לבוא במגע עם גוף ידע שלם שנמצא בתוכו, ויכול לספק פתרונות שהשכל לבדו לא היה מצליח להגיע אליהם.
אני סוף סוף יכולה להרפות, כי יעל עוזרת לי להחזיק משהו שהיה כבד לי מדי. היא חווה איתי את מה שקורה אצלי, ואני כבר לא לבד עם הגב הכואב. הגוף שלה חובר לשלי, ועכשיו יש שני כלים שנושאים בעומס. אני משחררת. נחה. משהו מתנקז החוצה. משתחרר.
התסכול וחוסר האונים מתפוגגים מעט. אני צוחקת, ושומעת את המילים יוצאות ממני: "לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה". לבד לא יכולתי לשאת את חוסר הידיעה, אבל אם יעל היא הסמכות וגם היא לא יודעת – כנראה שגם לי מותר.
מטופל בתוך עצמו מטופל
מפגש טיפולי אמיתי חייב להפגיש את המטופל עם עצמו – כדי שיפתח מודעות לחוויה הפנימית שלו, ילמד להתבונן בה, גם אם היא לא קלה, ולקבל את מה שיפגוש בתוכו, ואולי הכי חשוב, כדי שיקבל את הכלים לתמוך בעצמו במקום הזה. מטפל שאינו ממהר לספק הסברים או עצות מאפשר למטופל לעבור יחד איתו חקירה פנימית משותפת, שמעצימה ומזמינה אותו לחוות את כל אלו.
בסופו של המסע אני צפה. אין לי יותר צורך לדעת, ואין תסכול. יש עוד כאב, אבל אני יכולה לשאת אותו. יעל עדיין לא יודעת כל מה שהיה וגם אני לא, אבל אנחנו כבר לא מחפשות כל כך הרבה מילים. אני חווה דממה נעימה ורכה. אני מסתכלת עליה ורואה שגם היא חווה משהו דומה. לא יודעת מה היא עשתה לי, אבל משהו מהותי ומשמעותי ללא ספק קרה, ואני מרגישה שה"משהו" הזה היה יכול להתהוות רק מחוץ לידיעה.