ובאמת, אתה חושב לעצמך, מה כבר יכול להיות לא כשר בכוס נס קפה עם קרואסון? מה, טחנו לתוכו חזיר? טבלו בתוכו גוש בשר? ובכלל, אם הייתי מבקר בביתו הפרטי של בעל המסעדה, והוא אכן שומר כשרות - כנראה שהייתי אוכל אצלו. אז למה לא כאן, במזנון הפאסט-פוד שלו?
עסק זה לא בית
"אסור בתכלית האיסור לאכול במקום ללא תעודת כשרות, גם אם המוכר צדיק יסוד עולם", מבהיר כבר בהתחלה הרב פנחס בדוש. "חז"ל אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו. כשאני בא לבית שלך אני יכול לסמוך עליך, אבל בעסק לא סומכים על המוכר והבעלים, כי יש שיקולים של ממון והוצאות. המנהל לא נאמן בשום אופן. חייב תעודת כשרות בעסק, כי בענייני ממון אפילו הצדיקים הגדולים ביותר יכולים ליפול. כמובן שגם התעודה צריכה להיות מטעם גוף רציני עם שם של משגיח רציני. זה המינימום הנדרש".
אם הבעלים מכניס אותי למטבח ומראה לי שכל המוצרים כשרים, אפילו למהדרין - אז מה הבעיה בעצם?
"איך הוא יכול להראות? אם הוא מראה לי עטיפה של בשר מהדרין, זה לא אומר כלום. זו יכולה גם להיות עטיפה ישנה. ברגע שאין נאמנות - אין נאמנות לגמרי. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יש מאחורי זה, או אם הוא לקח עטיפות שונות".
אז אקשה קצת יותר: אם המוכר ממש פותח לידי למשל לחמנייה, מכניס לתוכה סלט, מוציא גבינה סגורה מהמקרר ומכין לי סנדוויץ' מול העיניים - מה הבעיה כאן?
"בגדול, גם בסיטואציה הזו לא סגרת את כל הפינות. ירקות - מה עם הפרשת תרומות ומעשרות? ומהם התבלינים בסלט? אם יש בצל בסלט, ייתכן שהוא חתך עם סכין בשרי ולבצל יש דין של חם, מה שעלול לעורר בעיות אחרות. בסלט יש המון בעיות אפשריות. אבל בוא נגיד שהוא קצץ את הסלט עם סכין חדשה לגמרי שהוא גם טבל לפני כן במקווה. יש כאן נקודה נוספת: אם אתה נכנס למקום כזה, אז באמת סגרת את כל הפינות, אבל אחד שרואה אותך כאדם שמקפיד בכשרות קונה משם - הוא יסמוך גם כן על זה. והוא לא יראה איך חותכים את הסלט ואיך מוציאים דברים מהחבילה. כלומר, אסור לתת לגיטימציה למצב כזה, שאדם לא לוקח תעודת כשרות ואנשים סומכים עליו. כי כך אנשים יכולים לסמוך עליו, ובכלל, כל מוסד הכשרות נפגע, ואנחנו נותנים לחוטא להיות נשכר. אדם שבגלל שיקולים כלכליים לא רוצה לקחת תעודת כשרות בגלל כמה מאות שקלים בחודש - איך אני יכול לסמוך עליו שבשביל כמה מאות שקלים גם לא יקנה איזה בשר בשוק שחור?".
"קודם כל, התעודות שאתה מדבר עליהן הן פשוטות ובסיסיות מאוד. אם בעל המסעדה רוצה שאדם יישב אצלו כל היום אז שישלם קצת יותר ויקבל כשרות בד"צ. לא יכול להיות שבעל מסעדה יחשוב שתמורת 300 שקלים בחודש המשגיח יישב אצלו כל היום. בנוסף לכך צריכים לזכור את המושג הלכתי 'מרתת'. גם מס הכנסה לא בא לבקר אצלך כל יום, אבל תמיד יש לך חשש שהוא יגיע. הבעלים גם כאן חושש כל הזמן שהמשגיח יבוא. גם זה סוג של פיקוח. רוב הפיקוח בעולם עובד כך, כולל הפיקוח של משרד החינוך. לכן קשה לי להאמין שהמשגיח בא פעם בשבוע לרבע שעה, אבל בכל זאת - יש כאן פיקוח. אני לא הייתי אוכל מזה כמובן, אבל לפחות כך אנשים אחרים יכולים לצמצם ככל הניתן את האפשרות שהוא לא יאכיל אותם טרפות ונבלות. עם זאת, אין ספק שבדברים יותר קלים הם נכשלים. למשל, פיצרייה - אם לא היתה בה כשרות בכלל, המוכר היה יכול להכניס גם גבינה שעולה רבע מגבינה רגילה. בכשרות בד"צ המשגיח נמצא לאורך כל היום, והיא עולה יותר כסף, כי גם למשגיח יש משפחה שהוא צריך לפרנס".
גם הרב אלי עמר נדרש לסוגיה, ומפרט את נושא האמינות בכשרות: "יכול להיות שמנהל העסק הוא אדם נאמן, ואצלו בבית הייתי אוכל בעיניים עצומות. זה כביכול פרדוקס, אבל הסיבה כזו: במסעדה יש עניין מסחרי. ברגע שאדם נוגע בעניינים כספיים שלו-עצמו, זה נזק כספי. בבית הוא יחמיר על עצמו כי זה לא כסף גדול, אבל במסעדה אומרים 'אדם נוגע אצל עצמו', והניסיון הכספי, ואולי באותו יום הוא סגר קופה לא טובה, והכשרות מצריכה הוצאה - יש סיכוי שהוא יעלים עין. לכן, כדי שבעל המסעדה לא יעמוד בניסיון, אנו מביאים משגיח חיצוני".
הוא יכול לשקר.
"נכון שאפשר תמיד לשקר, גם אם יהיו עשרה משגיחים, אבל אנחנו מנסים לצמצם אפשרויות. אם בעל המסעדה אדם הגון ויש לו משגיח רציני - ניתן לאכול שם. יכול להיות שאצל האדם עצמו הייתי אוכל בבית בלי בעיה, אבל כאן הסטטוס שונה - זה ביזנס.
"מוכר הסיפור עם הרבי מגור, שהתארח אצל חסיד מחיפה. הרבי היה אוכל אצלו - כלומר, זה בית שהוא מאה אחוז מבחינת כשרות. יום אחד החסיד פתח חנות של מזון, ואמרו לו 'תביא משגיח'. הוא אמר 'הרבי אוכל אצלי בבית, אני צריך משגיח?!'. הוא היה בהלם, נסע לרבי. הרבי לא סומך עליי? אמרו לי בשמך שלא לאכול אצלי בחנות כי אין אצלי משגיח. הרבי ענה לו 'בבית זה אתה, בחנות זה יותר בעייתי. אלה ענייני ממון. לא סתם כסף נקרא דמים - זה הדם של הבן אדם. ומאחר שלא תמיד אדם יכול לעמוד בנסיונות, עדיף להביא אדם חיצוני שיהיה אחראי על כך".