מאז ומתמיד העסיקה אותי תחושת הקנאה. אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שחשתי אותה - הייתי אז כבת חמש, וחברתי הטובה ביותר דאז קיבלה תמונת סוס יפהפיה. ואני רציתי גם. אני זוכרת שלא פחדתי לחשוף את הרגש הזה, והתחלתי לבכות בדמעות חמות של קנאה אל מול עיניהן הנדהמות של אמה ואחותה של חברתי, שלא האמינו לחוסר הבושה של הקנאית הקטנה שהייתי. ראיתי שהרגש החדש הזה לא מוצא חן בעיניהן ועד שהגעתי (בוכיה) הביתה, כבר הספקתי להמציא לאמי סיפור אחר. הבנתי שקנאה היא לא משהו שמדברים עליו בפומבי.
גם כיום נחשבת הקנאה לרגש הנחות, הבזוי והבלתי לגיטימי ביותר. אנו יכולים לגלות סלחנות כלפי נסיבות מסוימות של הבעת רוע, כעס, גאווה, רדיפת בצע, אפילו שנאה. אבל הקנאה היא האחות החורגת.
פעמים רבות אנו בוחרים לתרגם אותה לרגש אחר, שהרי איננו מסוגלים להודות שאנחנו מקנאה, אז נאמר שאנחנו "כועסים" או "מאוכזבים". אפילו בפני עצמכם לא תודו בכך שמדובר בקנאה מהסוג הרגיל והישן. מדוע הפך רגש כה פשוט ללא לגיטימי? האם משום שהוא חושף משהו פנימי, יצרי ואפל? האם משום שאין לו נגיעה בממשות, אלא כל כולו רגש טהור ומרוכז?
שנים נדרשו לי להודות בפני עצמי שאני מסוגלת לקנא, לעיתים בעצמה רבה. התקף קנאה דומה במהותו להתקף חרדה - כשהוא תוקף במלוא הכוח, עליכם לעצום עיניים ולחכות עד שיעלם. והוא יעלם, ותמיד יותיר אתכם חלשים ומרוקנים. לא סתם נכתב "קשה כשאול קנאה" - הקנאה היא אכן גיהינום עלי אדמות. שימותו הקנאים? היו רוצים, אולם נגזר עליהם (ועלי) להמשיך לחיות ולקנא.
בפרשה השבוע מתואר כוחה ההרסני של קנאה ולאן היא יכולה להביא את האדם. מספרים שם על אדם המקנא לאשתו וחושד כי היא בוגדת בו ושבגלל הקנאה הזו הוא מעביר אותה את אחד הטקסים הקשים והמקוממים ביותר הנזכרים בתנ"ך: טקס השקיית אשה סוטה.
מביאים את האשה אל הכהן, שמשפיל אותה, פורע את שערה ושואל אותה שוב בפומבי "האם בגדת בבעלך?". ניתנת לה ההזדמנות להודות אך אם אינה מודה, עליה לשתות בטקס מיוחד מים מאררים שיש ביכולתם להמיתה. אם בגדה בבעלה - תמות, אם לא בגדה בבעלה - תישאר בחיים ואף יוולד להם ילד.
תמיד תהיתי מי לכל הרוחות תרצה ילד מבעל שמוכן להעביר אותך טקס נורא שכזה, אבל לא זה העניין. העניין הוא במקום הקיצוני אליו יכולה להביא אותך הקנאה.
חז"ל אומרים שמדובר בטקס תיאורטי שלא נערך מעולם. אני יכולה להאמין בזה, או יותר נכון, רוצה להאמין שאף אישה לא נאלצה לעבור טקס קשה כל כך. אבל את הפרשה השבוע אני רואה כאזהרה על כוחה של הקנאה. קשה כשאול? אכן, כדאי להיזהר.
שבוע טוב.
