בבקרים שכאלה, כשעופרת יצוקה לנו בחזה, כשהלב כבד, כשמשהו תקוע לנו בגרון ותחושה כללית של דאגה אופפת אותנו, קשה לחשוב שיהיה טוב. הבנים הוקפצו לצבא, האחים שלנו בדרום מופצצים כל שעה עגולה, גלעד שליט הוא עוד עילה לחרדה וגם מאות ההרוגים בעזה לא עושים לרובנו יותר מדי טוב על הנשמה. בקיצור, נדמה שיהיה רע.
אז זהו, שבדיוק ברגעים האלה כדאי לאמץ אסקפיזם מודע. אמירת "יהיה טוב" שלא נאמרת כלאחר יד, במעין אופטימיות פלסטיקית של מי שכבר מזמן התייאש מהמצב, אלא "יהיה טוב" בוטח, שנאמר מתוך אמונה במגמה הכללית של העולם. הרב קוק מדבר על ה"רשעה"- הרוע והקושי שמתגלים בחיים, ומציע נקודת מבט חדשה.
"כשם שאנו רואים את הרשעה באדם הפרטי או בחיי החברה האנושית, אנו מוצאים שבכל שלילותה ורעתה יש לה תפקיד עובר, יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב". לפעמים גם לרע הזמני הזה, אומר הרב קוק, יש תפקיד בהצגה, וכדי שיהיה טוב, בדרך, לפעמים צריך להיות קצת רע.
"ובטוחים אנו, שסוף כל סוף תעבור הרשעה, וישוכלל האדם, ותשכלל החברה, ואז יעמד הכל על בסיס הטוב, והרשעה תכלה, ותשוקת הרע, הזעם, הרצח, הגסות, וכל סעיפיהם יכלו כעשן, כן הוא בכלל העולם". הרב קוק בטוח בכך שבסוף הרע יחלוף. זה ייקח זמן, וזה לא יקרה סתם כך, זה ידרוש מאמץ אנושי – שכלול האדם, ומאמץ כלל עולמי – שכלול החברה, אבל בסוף יהיה טוב. נשמע קצת רחוק, אבל אין אש בלי עשן.