כשמישהי אומרת לי "תפתיע אותי", אני יודע שמשהו לא בסדר. בכלל, כשמישהו אהוב מפתיע אותך תמיד נלווית להפתעה גם אכזבה: הרי האדם האהוב הוא לא כפי שחשבת. נכון, הפתעה גורמת לעניין וריגוש, אבל היא גם מאכזבת ואפילו מפחידה. לכן, כשמדובר במישהו קרוב אין דבר כזה הפתעה טובה לגמרי.
לעומת זאת, כשאנשים רחוקים מפתיעים, כלומר, אתה מגלה שמה שחשבת עליהם איננו מדוייק או פשוט מופרך, זה הרבה יותר קל לעיכול. כשפרשנים אומרים שביבי חבר למופז לצורך התקיפה באיראן, ושמופז עשה זאת כדי למנוע את התמוטטות קדימה, הם מעדיפים לנסות לארגן את העולם על בסיס ההנחות הישנות שלהם מאשר להגיד "ראש הממשלה הוא לא מה שחשבנו". גם את התוקפנות של הכתבים הפוליטיים בתגובה למהלך צריך לראות באופן דומה. מקורה של התוקפנות הזו בתחושת הנבגדות שלהם. מה שמוכיח שהכתבים האלה, וגם רבים מהפרשנים, חשים יותר קרובים לביבי ומופז משחשבנו. אחרת, ההפתעה היתה נוסכת בהם תחושה של אפשרות ושינוי ולא כעס ותוקפנות.
המקרא דורש צדק חברתי
אחד המהלכים המפתיעים ביותר בתולדות ההלכה היהודית קשור בפרשת השבוע שלנו, פרשת בהר. מדובר באחד הטקסטים החברתיים המרשימים ביותר בתולדות התרבות המערבית, וקריאה בו מראה שלא נס ליחו והוא עדיין רלבנטי. המקרא מגן על זכויות האדם הבסיסיות של האדם ועל כבודו – שורה של חוקים שיוצרים מערכת שתאפשר קיום בכבוד גם למי שירד מנכסיו, ומאפשרים מוביליות חברתית, הגנה על זכויות העובדים וקיום של יחס נאות כלפיהם. פרק כ"ה של ספר ויקרא הוא מניפסט מרשים שיכול להתאים בקלות למחאה החברתית של ישראל 2012.
כאן מגיעה ההפתעה: הלל הזקן, בן המאה הראשונה לפני הספירה, נשיא הסנהדרין, נחשב כרב ענוותן ורך. ידוע הסיפור לפיו אדם בא לפני הלל וביקש שיגייר אותו, כשהוא מלמד אותו את כל התורה בזמן שהוא עומד על רגל אחת. הלל גייר אותו במקום ואמר לו: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, וכל השאר – פירוש לזה, לך תלמד" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א').
הלל זה הוא שהתקין פרוזבול. תקנה זו באה להתמודד עם בעיה חמורה. מצוות השמיטה המוזכרת בפרשתנו כוללת גם שמיטת כספים, כפי שמבואר בספר דברים – "וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ" (דברים ט"ו, ב'). על פי זה, בשנת השמיטה גם מתבטלים כל חובות הלווים למלוויהם. אבל כתוצאה מכך, אנשים הפסיקו להלוות לעניים. הלל התקין דרך לעקוף את הדין המקראי. הוא קבע שאדם יכול למסור מראש את גביית חובותיו לבית הדין, והואיל וחובות כלפי בית הדין אינן מתבטלים בשנת השמיטה, הרי שגם החובות שהמלווה העביר לגביית בית הדין אינם מתבטלים, וכך ירגישו העשירים נוח להמשיך להלוות לעניים.
וכאן ההפתעה הגדולה. המקרא עצמו הזהיר על הדבר הזה ממש: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים ט"ו, ט'). כלומר, לא רק שהלל הזקן עקר דבר מן התורה, אלא שהוא סוטה גם מהעקרון החינוכי המובע בפסוקים. במקום לבקר את העשירים הנמנעים מלהלוות ולעסוק בחינוכם, הוא מצא דרך לעקוף את הדין המקראי.
הגם אתה, הלל
תקנת הפרוזבול מפתיעה על רקע דמותו של הלל – האדם הענוותן שייסד אסכולה שלמה (בית הלל) של אנשים צנועים הפתוחים לשיחה ונחשבים מקלים, אותו אדם ביצע מהפיכה של ממש בדין ההלכתי. הוא החליט לא לחנך או לבקר את העשירים שפעלו בניגוד לאינטואיציה המוסרית שלו עצמו. במקום זאת, הוא עקר דבר מן התורה כך שבאופן מעשי יוכלו העניים להמשיך להתקיים, פשוטו כמשמעו. נקל לראות כמה הדילמה כאן רלבנטית.
בדורות שאחרי הלל ניסו מצד אחד לגמד את המהלך שלו (למשל לטעון שהלל לא עקר דבר מן התורה היות שמצוות השמיטה בזמנו, וגם בזמננו, היא מצווה מדברי חכמים ולא מדברי תורה, היות שרוב העם איננו יושב על אדמתו), או מצד שני לבקר אותו (ידועה אמרתו של שמואל, האמורא הבבלי בן הדור הראשון, שאם היה לו מספיק כוח היה מבטל את תקנת הפרוזבול). על כל פנים, המהלך של הלל מפתיע גם בתעוזה שלו וגם על רקע האופי שלו כפי שהוא עולה מתוך ספרות חז"ל.
אף פעם לא הרגשתי קרוב לדמותו של הלל. אני מעריץ את מסירות הנפש שלו, את סדר העדיפויות שלו, את ענוונותו וטוב לבו, אבל, מה לעשות, אני חשדן לגבי דמויות שקשה לזהות אצלן צד אפל. לכן ההפתעה שיש לי כל פעם שאני נתקל בפרוזבול של הלל היא הפתעה נעימה. הפתעה טובה לגמרי.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים