הרב יונה יחיאל מצגר נולד בחיפה בשנת 1953, ומונה להיות הרב הראשי האשכנזי לישראל בשנת 2003. הוא שירת במלחמת יום הכיפורים בחיל השריון תחת פיקודו של אביגדור קהלני, ידוע כמי שתומך בקירוב לבבות בין הדתות השונות ואף קרא להקמת או"ם של דתות. הוא היה הרב הראשי היחיד שביקר את ג'ונתן פולארד והתיר לנשים להספיד בלוויות, מה שממצב אותו כרב מתקדם וליברלי יחסית.
יש אלוהים?
"למה לא תשאל אותי אם יש שמש או ירח? היום בשביל לא לראות את אלוקים צריך להיות ממש עיוור. אנחנו מדינה שסביבה יש כל כך הרבה אורבים ומאיימים ושונאים שבכל רגע מבקשים לכלותה, ואין לי הסבר אחר לכך שאנחנו מתקיימים בה אלא קיום הפסוק 'עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה'.
"אתן לך דוגמא: אני נלחמתי ביום הכיפורים. היה בלגן גדול במלחמה הזאת. לא היינו מאורגנים ותפסו את האנשים באמצע יום התפילות שלהם. תפסו אותנו בהפתעה הכי גדולה ללא שום הכנה. באופן טבעי, כשאתה לא מוכן, אתה יורה בבלגן. ומה שהפתיע אותי, זה שיום אחד ישבתי עם אחד מאלופי צה"ל שסיפר שהייתה אצלו משלחת של קצינים מרוסיה שחלק מהם השתתף במלחמת יום הכיפורים כמסייעים לסורים. אחד הקצינים הרוסים שאל את אותו אלוף: 'תגיד לי את האמת, איך ידעתם את כל התכניות שלנו על בוריין? איך ידעתם לתקוף אותנו מכל זווית, כאילו שקיבלתם את תכנית המלחמה שלנו חודשים לפני כן?'
הקצין הישראלי בהתחלה לא הבין מה הרוסי מדבר איתו בכלל. זאת הייתה מלחמה הכי מבולגנת, ואויבינו היו בטוחים שהיא הייתה הכי מאורגנת".
מתי לאחרונה היה לך דיבור עם אלוהים?
"מה זאת אומרת? אני מדבר עם אלוקים לפחות שלוש פעמים ביום. שחרית, מנחה וערבית. אלה השיחות העיקריות שאני מודה לאלוקים על כל הטוב שהוא עושה לי ולעם ישראל, וגם מבקש על העתיד. אני גם מדבר איתו בברכות שלפני אכילת פרי או לחם, או כל מה שאדם מברך בברכות היהודיות. אנחנו מדברים הרבה מאוד. יש 100 ברכות ביום".
ובפן אישי יותר?
"בתפילות אני מכניס דברים אישיים. אני לא רק נצמד לטקסט הכתוב, יש קטעים שמאפשרים לך להשתחרר ולומר את בקשותיך האישיות מעבר למה שכתוב בטקסט. בתפילת שמונה-עשרה, במילים 'כי אתה שומע', יש קטע שאתה יכול להפסיק מהטקסט ולומר לאלוקים מה כואב לך ומה אתה מבקש. אני בדרך כלל מדבר על חינוך הילדים שלי, שלא אכשל בעבודתי, על בריאות ונחת ופרנסה".
מתי אתה מאבד אמונה?
"יש ניסיונות לא פשוטים לכל אחד. בחיים עוברים לעיתים קשיים, טרגדיות, והמשימה של אדם מאמין היא להתחזק באמונה ולא לאבד אותה. אני בן של משפחה ניצולת שואה, ואם הוריי איבדו חלק נכבד מבני משפחתם ונותרו בחיים ואיתנים באמונתם, איזו זכות יש לי לאבד את האמונה? שמעתי פעם ניצול שואה שאמר 'היטלר רצה שאני אאבד את האמונה, לא אתן לו את התענוג לאבד את האמונה'".
תמורת איזה סכום תסכים להמיר את דתך?
"אני חושב שלדת אין ערך כספי. אם אתה מאמין במשהו אתה לא יכול למכור אותו עבור כסף. אחד מגדולי הדור הקודם, החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן; י.נ), הסביר, שכשאנשים סוגרים את העסק שלהם בשבת הם חוששים שהם מפסידים כסף. הוא אמר שישנה חבית מלאה ביין. יש לה ברז. אתה מוציא את היין מהברז. אם תוסיף ברז נוסף מאותה חבית יצא ממנו אותו משקה. לא יהיה שם יותר יין. חלק מהדת שלנו היא להאמין שהכסף שמגיע לך – זה מה שיהיה לך. מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. אז איזה היגיון יש בהמרת הדת בשביל כסף, אם הסכום שהוקצב לי הוא אותו סכום?".
באותה מידה, אפשר לומר שאם הכל מוקצב מראש אז למה להתאמץ?
"אדם מתאמץ להוסיף שעות נוספות לעבודה שלו, והוא רואה שהמשכורת שלו גדלה באחוזים. אבל אם התקציב השנתי שלו שהוקצב לו בראש השנה היה סך מסוים, זה שהוא יתאמץ ויוסיף לעצמו שכר על משכורתו – הוא ייאלץ להוציא את הסכום הזה נגד רצונו. למשל, פיצוץ בצינור, כאב שיניים, מישהו עבר ושפשף לו את האוטו. אלה פתאום הוצאות שלא חלמת עליהן. אז מה שאתה חושב שהרווחת בצד המאמצים שלך אתה נאלץ להוציא את זה בעל כורחך".
איך נראית השבת שלך?
"כמעט בכל שבת יש לנו אורחים. הילדים שלנו ברובם נשואים, אבל אין שבת שחלקם לא מגיעים. אנחנו פותחים בשירה וזמירות סביב השולחן, ובשלום עליכם למלאכים שמבקרים את האדם בליל שבת. שרים אשת חיל לכבוד האמא שטרחה והכינה את השבוע, ובמיוחד את השבת. הנכדים מספרים את סיפורי פרשת השבוע. הבוגרים אומרים אמרות וחידושים על הפרשה. לפני כל מנה אומרים לכבוד שבת קודש, וזהו זמן שאפשר לבלות סביב שולחן אחד לפחות שלושת הדורות: אב"ן - אבא, בן, נכד. מתאחדים יחדיו, שומעים מה כל אחד למד בבית הספר, איך הוא מרגיש. זה זמן משפחתי נטו לתשומת לב ההורים לילדים ולאחדות המשפחה בשיא עוצמתה. הכול נובע מכבודה של השבת".
"מלחמת יום הכיפורים. גדל לי הזקן הראשון, ולא הורדתי אותו מאז. זה לא רק שינוי חיצוני. אתה רואה אנשים נהרגים מימין ומשמאל, אתה רואה כמה אפסי הוא האדם מול מטוס שחג מעליך ומכוון את הירי כלפיך. אתה בורח ולא יודע לאן לברוח. בשלב מסוים התחבאתי מאחורי איזשהו שיח. ערך החיים משתנה לחלוטין. זה מלווה אותי. כל שנה יום הכיפורים אצלי זה לא רק היום הקדוש לתפילות, אלא מאוד מזכיר לי את מה שהיה באותו יום הכיפורים, שהותיר בי צלקת שתלווה אותי עד יומי האחרון".
מה אומרת לך המילה "רוח"?
"זו מילה שמתאימה מאוד לראש השנה. האדם נוצר בראש השנה, ביום השישי לבריאת העולם. בכ"ה אלול נברא העולם והיום השישי מאותו תאריך זהו יום ראש השנה. יום הדין של ראש השנה הוא על זה שאלוקים יצר אותנו מעפר, ונאמר 'וייפח באפיו רוח חיים'. נשף בתוך אפינו והחדיר בנו רוח חיים. זו המשמעות הסמלית לנשיפה שהאדם נושף לתוך השופר בראש השנה. השופר הוא עצם, כאילו מסמל את גופו של האדם. ניתנת לו תזכורת, זה יום יצירתך וחייב להיות יום חשבון הנפש. בנשיפה אתה מוציא את החלק הכי טהור בתוכך מתוך הבטן. זאת עזות הרוח שיוצרת את הכל. רוח זאת רוח האלוקים שנשפה באפו של האדם ונתנה לו את רוח החיים של כל אחד מאיתנו".
אם היית יכול לבקש בקשה אחת מאלוהים, מה היא הייתה?
"שנזכה לימות המשיח. שהעולם שלנו ישתנה והרע יתבטל מן העולם. הרוע, הקנאה, השנאה, חוסר הפרגון שיתבטלו".
מה אומרת היהדות על תרומות לחג, שהן מצד אחד מבורכות ומצד שני מורידות מאחריות המדינה לאזרחיה?
"לאורך כל ההיסטוריה כל קהילה הייתה לה קופת צדקה. זאת אחת המצוות הסוציאליות הבולטות של העם היהודי, הנתינה לזולת. זה בולט בליל הסדר שבתחילתו אנו פותחים כל דיכפין. הרמב"ם כותב בהלכות יום טוב, שמי ששמח ודואג למזונות של עצמו וילדיו בחג ולא דואג ליתום, לעני ולאלמנה - זוהי שמחת כרסו. דאגה לאחרים הייתה ותהיה תמיד. כשהוקמה מדינת ישראל, הצד הסוציאלי, משרדי הרווחה שהוקמו, קצת הפחיתו מהצורך של הפרט לתת לאחר. מה נעשה שלמדינה עצמה אין כל כך הרבה כסף, והיא או מקצצת או שלא יכולה לספק את רצונם של העניים? אז עושות את זה עמותות. אני לא רואה בזה דבר שלילי אלא חיובי".
מקור הבעיה הוא לא בעני ובמסכן, אלא במדינה שמסירה אחריות.
"אני מסכים איתך שבאמת המדינה הייתה צריכה לדאוג יותר, אבל כנראה שזה לא נעשה מרוע לב של לא רוצים לתת, אלא אין יכולת לתת מספיק. ואז באות העמותות ומשלימות את העניין. בכל ההיסטוריה תמיד היו עניים בכל קהילה. אתה נוסע לאמריקה, אתה חושב שזאת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אתה נכנס לבית כנסת ורואה אנשים מבקשים צדקה. זה היה קיים ועדיין קיים. לפעמים יש אנשים שמבחינה כלכלית הסתבכו שלא באשמתם".
"אני מאחל לעם ישראל, לכל פרט, שמשאלות לבו יתגשמו לטובה. אני חושב שהברכה שאומרת את הכל היא בורא פרי הגפן. הגפן זה ראשי תיבות של הדברים הכי נצרכים של האדם: הצלחה, גזונט (בריאות), פרנסה, נחת. אלה ארבעת הדברים שכל אדם מחפש. להצליח בעבודה שלו, בתחום העשייה שלו, להיות בריא ולתפקד. להאריך ימים ולהישאר צעיר בכוחותיו - זה הבריאות. פרנסה - כל אחד רוצה שתהיה לו פרנסה ושאיכות החיים שלו תהיה טובה. שלא יצטרך לצדקה חברתית אלא לצדק חברתי. ונחת. משפחה, ילדים, צאצאים שיילכו בדרכו. שיהיו אנשים ישרים והגונים. זאת הנחת.
"לכלל, אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא שנזכה במהרה לשלום ברחבי ארצנו, שקט, מנוחה, שלווה, ביטחון ושאויבינו יפקחו את עיניהם ויבינו שלא נמשיך לחיות על החרב. שיראו כדוגמה את בני המיעוטים החיים בארצנו שאיש מהם לא מעוניין לעבור לרשות הפלסטינית לחיות שם. טוב להם איתנו".
ומה בכל זאת חסר אצלנו?
"יותר אהבת הזולת, יותר אחדות ויותר פרגון. אנחנו חסרים פרגון. זה דבר שהוא מאוד מתבקש. קצת יותר לפרגן אחד לשני, ושנהיה פחות ארץ אוכלת מנהיגיה. לתת למנהיגים להנהיג. יש להם קדנציה, שייתנו את המקסימום שיש להם בלי להפריע להם. כל הזמן ביקורת וביקורת וביקורת".