צפו בדברי השר כחלון (צילום: רויטרס)
בתעשיית המזון המודרנית אין זכר להתחשבות בבעלי-חיים שדורשת ההלכה|צילום: רויטרס

בספרו "שחרור בעלי החיים", הפילוסוף היהודי-אוסטרלי פיטר סינגר החדיר לשיח הזכויות את המונח סוּגנוּת (Speciesism, אפליה על רקע מין ביולוגי), והראה בצורה משכנעת את הקשר שבין סוג זה של אפליה ובין סוגים אחרים, כגון אפליית נשים (סקסיזם). הטענה נשמעת כטענה מודרנית, אך למרבה ההפתעה, גם במקורות הקדומים של היהדות יש התייחסות לאפליה על רקע מין ביולוגי ולקשר שבינה ובין אפליה לרעה של נשים.

מדרש תנחומא (מהדורת בובר) יוצר הבחנה ברורה בין המין האנושי, המפלה לרעה את בעלי-החיים, ובין גישתו השוויונית של הקב"ה כלפי כל ברואיו. לפי המדרש, במקרה של אונייה הנקלעת לסערה בים, יעדיפו נוסעי האונייה להטיל למים את הבהמות כדי להציל את חייהם, "לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם". "אבל הקב"ה", קובע המדרש, "אינו כן, שכשם שהוא רחמן על האדם, כך מרחם על הבהמה". ראיה לקביעה זו מביא המדרש מכך שכאשר החליט ה' לסיים את המבול, הוא עשה זאת למען האדם ולמען הבהמה כאחד.

מדרש ספרי במדבר יוצר הקבלה מרתקת בין אפליה לרעה של נשים בידי גברים (סקסיזם) ובין אפליה לרעה של בעלי-חיים בידי המין האנושי (סוּגנות), ומציב כנגדה את האופן השוויוני שבו נוהג ה' בכל ברואיו: נשים וגברים, בעלי-חיים ובני אדם. לפי אותו מדרש, בנות צלפחד, בבואן לדרוש את זכויותיהן לרשת את אביהן, חיזקו את רוחן בהבחנה הבאה: אמנם גברים מרחמים על זכרים יותר מאשר על נקבות, אבל הקב"ה מרחם על כל ברואיו (כולל בעלי-החיים!) באופן שווה, שנאמר "נותן לבהמה לחמה" (תהלים קמ"ז, ט'), וכן "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה, ט'), פסוקים הקשורים לרחמי ה' כלפי בעלי-החיים.

התפיסה שהאל דואג לבעלי-החיים כפי שהוא דואג לאדם עולה גם מפירושו של ר' שמשון רפאל הירש לפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים ל"ו, ז'): "לאדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמיתיים מלאי אושר".

לפי ההלכה יש להימנע מגרימת צער לבעלי-החיים

ניתן להתווכח על השאלה אם היהדות מכירה במושג זכויות בעלי-חיים, אך לא ניתן להתווכח על כך שלפי היהדות, לבני האדם יש חובות כלפי בעלי-החיים. כבר בעשרת הדברות באה דרישה לאפשר ליסודות החלשים בחברה – השור, החמור, בן האמה והגר – לנוח ביום השבת (שמות כ"ג, י"ב). לפי ההלכה, יש להימנע מגרימת צער לבעלי-החיים, וכן צריך להתחשב בצרכים הפיזיים והנפשיים שלהם.

אולם בתעשיות המזון המודרניות אין כל זכר לאותה התחשבות בבעלי-חיים שדורשת ההלכה. היחס אל בעלי-החיים בהם הוא כאל סחורה, מוצר. מבוצעים בהם עיוותים גנטיים המזיקים להם, והצרכים הבסיסיים ביותר שלהם אינם מסופקים. כך למשל, בלולי הסוללה (שבישראל מספקים כמעט את כל הביצים) נגזר על תרנגולת מטילה לחיות בשטח שגודלו כגודלה שלה, וכל חייה היא אינה יכולה לזוז ממקומה או לפרוש את כנפיה, צורך פיזיולוגי חזק מאוד בעבור כל תרנגולת. לא לחינם קבע יצחק בשביס זינגר ש"בשביל בעלי-החיים כל יום הוא טרבלינקה".

האם אפשר לומר שמוצרים המופקים תוך גרימת סבל קיצוני לבעלי-חיים הם מוצרים כשרים? הרב דוד רוזן השיב על כך בשלילה מוחלטת, וגם הרב ד"ר בנימין לאו טען שיש להתחשב בצער בעלי-חיים כשיקול בפסיקה. ובכל זאת – בעלי-החיים בתעשיות המזון השונות ממשיכים לסבול סבל בל יתואר, ועדיין מתנוססת החותמת "כשר" על גופותיהם או על תוצרתם. ולנו לא נותר אלא להחליט אם אנו מוכנים להיות שותפים לגרימת הסבל הנורא הנגרם לבעלי-החיים; שותפים באמצעות שתיקה ובאמצעות צריכה.

ד"ר יעל שמש היא מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן

>> האם היהדות מתאכזרת לחיות?
>> איפה נמצא ארון הברית?