"מי שונא את היהודים יותר מהיהודי?", תהה הנרי מילר בספרו המופתי "חוג הסרטן". אבל עם כל הכבוד למילר ולתובנותיו העמוקות, אנחנו לא זקוקים למוצא פיו של גוי חכם שיאיר את עינינו בנוגע לסלידתנו מעצמנו. נכון להיום, אפילו המדחיקן הסדרתי הגדול ביותר אינו יכול להתעלם לנוכח האודיסיאה לשנאה עצמית המתרחשת בארץ היהודים. ואם פעם חשבנו שהשלב האבולוציוני הסופי של אותה שנאה התגלמה בדמותו הנאלחת של הקאפו, מתברר שטעינו. ובגדול.
בואו נראה רגע על קצה המזלג מה היה לנו כאן רק לאחרונה: "שלום עכשיו" ו"אם תרצו", עמותות יהודיות לעילא ולעילא, מתקוטטות ביניהן בגלל אינטרסים פוליטיים ובכך מונעות ממאות עמותות יהודיות אחרות תרומות של מיליוני שקלים; נשים יהודיות מודרות ע"י רבנים יהודיים מבתי קברות יהודיים מאחר וקולן הפך מוקצה מחמת מיאוס; בית המשפט העליון, שבימים כתיקונם משמש מגדלור של צדק יהודי, עסוק כבר שבועות במשחק כיסאות פוליטי על מי יאייש את כיסא היהודי-מזרחי ואת כיסא היהודי-ימני, אחרי שלטענת המקופחים אלה שיושבים על כיסא היהודי-אשכנזי-חילוני מחללים את ההיכל; הטייקונים היהודים "מסתפרים" על חשבוננו ובדורסנות אופיינית מבצעים פיטורי ענק ללא כל שמץ התחשבות באלפי משפחות יהודיות שנותרות ללא פרנסה.
והעם? אותו מעניין רק אם הפוחלץ לאה שנירר והמומיה טלי ריקליס סיני יעשו סולחה היסטורית ויחליפו ביניהן מתכוני בוטוקס כשרים למהדרין.
אסקפיזם אלים, ניכור הדדי, חשדנות מובנית, גזענות מכוערת ומציצת דם הם החומרים מהם עשויה החברה הישראלית. אז מה הפלא שביום שני בלילה יהודי פיצח ליהודי את הראש עם בלוק בגודל מערכת המכפלה? כור היתוך? אולי כור גיחוך. בקרוב, מלחמת אחים.
גולים בתוך ארצנו
מלחמת האחים הראשונה בהיסטוריה העברית מצויה בפרשת השבוע, פרשת "וישב". הסיפור מתחיל כשיוסף, הבן יקיר לי של יעקב אבינו, מסתובב כמו טווס מגונדר ועל גופו כותנות פסים א-לה לואי ויטון שתפר לו אביו.
"ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד'). אך ליוסף לא מספיקה תשומת הלב האינסופית שהוא מקבל מאביו, וכדי להבהיר לאחיו את עליונותו עליהם הוא מגייס לעזרתו גם דימויים מעולם החלומות: "ויאמר יוסף הנה חלמתי חלום והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי". האחים, שכבודם העצמי נרמס, לא נשארים פראיירים וכשהתנאים מתאפשרים הם רוקמים מזימת נקמה: "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו לו להמיתו" (שם ל"ז, י"ח). ההמשך ידוע: האחים משליכים את יוסף לבור ללא כל סיכוי ממשי לשרוד "והבור ריק, אין בו מים" (שם ל"ז, כ"ה).
כנראה שיוסף היה מסיים את חייו בחברת עקרבים ומיני רמשים, אילולא נחלץ לעזרתו יהודה, אחיו הגדול, שברגע האחרון משכנע את אחיו למכור את יוסף לאורחת ישמעאלים, וכך גם מציל את אחיו הקטן ממוות איטי ומייסר וגם מעניק טוויסט חיובי לסיפור יוסף ואחיו.
לא מן הנמנע שהאירועים שהחלו השבוע ברמת גלעד הם יריית הפתיחה, תרתי משמע, למלחמת אחים. החברה הישראלית חולה ומפורדת מאי פעם. התפצלנו לקנטונים אידיאולוגיים, איש איש לשבטו ואיש איש באמונתו. גולים בתוך ארצנו אנו, שונאים כל מה שזר לנו וטרודים יום יום רק באיך לדפוק את האחר וכיצד להפיל אותו לבור.
העובדה היחידה שכן מעוררת בי תקווה היא שעל פי המסורת המקובלת, הלאום היהודי מקורו בשבט יהודה שגלה בגלות בבל אחרי חורבן בית ראשון. אותי זה קצת מעודד. ואתה? מה דעתך על זה, אח שלי?