התיקון החדש של ממשלת ספרד לפיו צאצאי מגורשי ספרד זכאים לקבל דרכון ספרדי מבלי לוותר על זה הישראלי, גרמה לרבים לחפש אחר המקורות הספרדיים שלהם ולנבור בשמות המשפחה הקודמים באילן היוחסין שלהם. מצגת מפורטת שהסתובבה לפני כמה שנים בין כמה משוגעים לדבר, פתחה כבר אז פתח מפתיע להיסטוריה המשפחתית של כל אחד מאיתנו ועשויה לסייע לנו במלאכה. הכל התחיל כשאריה בלסיאנו (49) ניסה להבין מה מקור שם המשפחה שלו. "התחלתי לחקור את הנושא, רק מתוך סקרנות. אני מאוד אוהב היסטוריה בכלל ואת ההיסטוריה של עם ישראל בפרט. גיליתי עולם שלם ומרתק".
איך עשית את המחקר?
"המומחה האמיתי בנושא הוא אבשלום קור, ולמדתי ממנו הרבה. חוץ מזה נעזרתי בכמה אתרים באינטרנט וקראתי הרבה ספרים ישנים בספרייה של אוניברסיטת באר שבע".
נו, ומה גילית?
"ההשערה הרווחת זה שאנחנו במקור מהעיר ולנסיה. גיליתי שזו תבנית אופיינית ליוצאי ספרד, כמו למשל טולדנו שבאים מטולדו ומרציאנו שבאים ממורסיה. יש סברה שהתוספת 'נו' אומרת 'אנחנו לא חוזרים לשם', בעקבות גירוש ספרד. זה קצת מוזר, אבל בסך הכל סיפור שמות המשפחה הוא חדש יחסית, עד לפני 500 שנה בכלל לא היו שמות משפחה".
לפי בלסיאנו, בעת העתיקה לא היה נהוג להשתמש בשמות משפחה, ואנשים נקראו לרוב על שם אביהם. כולנו מכירים את יהושע בן נון, דוד בן ישי, יוסף בן מתתיהו, רבי שמעון בר יוחאי ורבי משה בן מימון (הרמב"ם). אחרים נקראו על פי מוצאם: אוריה החיתי, נבל הכרמלי, רבי יוסי הגלילי וכו'.
יהדות היא עניין של שמות פרטיים. השימוש בשמות משפחה אצל יהודים מופיע לראשונה במאה העשירית בצרפת, ספרד, איטליה וצפון אפריקה. במרכז אירופה ובמזרחה, שמות משפחה נכנסו לשימוש רק במאה ה-16, בעיקר אצל משפחות ממעמד גבוה. למעשה, שם משפחה היה סימן למעמד מכובד. רק במאה ה-18 בקירוב החלו רוב היהודים לאמץ להם שמות משפחה, בין היתר בגלל דרישות השלטון.
כיום בלסיאנו מעביר באופן לא פורמלי הרצאות בנושא בבתי אבות, לתלמידים ועוד. מרבית שמות המשפחה מתחלקים לכמה סוגים עיקריים, ואם גם אתם סקרנים לדעת מה מקור שם המשפחה שלכם, לפניכם עיקרי המחקר שבלסיאנו ערך.
1. לפי שם האב
רבים החליטו לקרוא למשפחה על שם האב הקדמון. לא כולם השתמשו בשם כפשוטו, אלא שינו מעט את צורתו (בצליל או בכתיב) או הוסיפו לו תחיליות או סופיות בלשון המקום שבו חיו. כך יכלו גם לשמור על מסורת אבותיהם, וגם ולהשתלב בחברה הלא-יהודית שבקרבה חיו. לדוגמא, השם התנ"כי נתן הפך לשם המשפחה נתנזון (בגרמנית וביידיש בן נתן), כשהסופית "זון" נותנת לשם צליל גרמני. ואילו בארצות המזרח יעקב הפך לשם המשפחה ועקנין, שהוא שם חיבה והקטנה ליעקב בלשון הברברית. שינוי הצורה שיווה לשם צליל ערבי-ברברי.
כל מדינה ושפה התאפיינה בסיומת שכיחה אחרת: ברוסיה איץ' או ויץ' (ברקוביץ' = הבן של ברקו, הורביץ = בן חור); בפרס זאדה (יוספזאדה = בן יוסף) או יאן (דוידיאן = בן דוד); בבוכרה יוף (שמחיוף = בן שמחה); בגרוזיה שווילי (ברוכשווילי = בן ברוך); ובאירופה זון או סון (הירשזון = בן צבי).
דוגמאות פופולאריות נוספות: אברמסון (על שם אברהם), מרקוס (מרדכי), נחמיאס (נחמיה), היימן (חיים בגרמנית), ביבס (חיים בלדינו), אהרוני או אגרון (אהרון), זלמן או סלמן (שלמה) ובנימיני (בנימין).
היו שהשתמשו דווקא בשם האם: בייליס (בלה), חנקיס (חנה), חבקין (חווה), סורקיס (שרה), ריבקין (רבקה), בשעביס (בת שבע), דסה (הדסה).
2. לפי מקצוע
היו שהוסיפו לעצמם, או במקרים רבים קיבלו מהסביבה, שם משפחה על סמך מקצועם או מקצוע בני משפחתם. למעשה, סוג זה הוא שכיח במיוחד, וכמעט כל המקצועות המסורתיים מופיעים בשמות המשפחה במספר וריאציות ובמספר שפות.
קחו למשל את השמות הבאים, ששמרו על משמעותם בעברית: נגר, חייט, גבאי, שוחט, חזן או בנאי. דוגמאות אחרות: תורג'מן (מתורגמן), שוסטר (סנדלר), קאופמן (איש מסחר), טוקר או נקש (חרט), קנטור (חזן), שכטר (שוחט), בוכבינדר (כורך ספרים), דבח (שוחט בערבית), טישלר (נגר), פרבר (צבע), גלזר (זגג), פישר (דייג), מקלר (מתווך), הררי (סוחר משי), מועלם (מורה בערבית), חדד או חדידה (מסגר; חדיד הוא ברזל בערבית).
לקחתם נשימה? טוב, אז יש גם בייקר (אופה), דהן (עוסק בשמן), ברונפמן (מזקק), דיכטר (פייטן), לידרמן או שניידר (חייט), שומאכר (סנדלר), מילר (טוחן בגרמנית) או טחן (טוחן בערבית), גולדמן או זילברמן (צורף או סוחר זהב וכסף), סבן (מייצר סבונים), הולצר (נגר; הולץ = עץ), בוסקילה (נושא אסל ועליו דלי מים למכירה), בוקובזה (אופה; חובז = לחם בערבית), חכם (רב בערבית), סעצ'י או סעתי (שען בכורדית או ערבית), אלבז (מאלף בזים), אלמושנינו (חזן בספרדית) ואלפנדרי (נגיד בספרדית).
וכמו שבלסיאנו מדגיש, הרעיון הזה השתמר גם לימינו. למי אין בזכרון הטלפון שם כמו "משה תריסים" או "אבי מחשבים"?
3. לפי תכונות גוף ותכונות אופי
מי שלא הזדרז לאמץ לעצמו שם משפחה, קיבל מהסביבה שם שמבוסס על תכונה חיצונית בולטת כמו גודל או צבע גוף, או על תכונת אופי כמו חוכמה או חריצות: טוויל, ויסוקר או ארוך (גבוה), זעירי, קליין או קורץ (קטן), גרוס (גדול), שוקרון או רוט (אדמוני), שוורץ או צ'רניאק (שחור), וייס (לבן), מיטלמן (איש בינוני), אלתרמן או אלטמן (זקן), בוקעי (בעל צלקת), שטרית (חכם, מוכשר), אבולעפיה (אבי הבריאות), רייך או רייכמן (עשיר), ארבייטמן (איש עבודה), גרובר (איש חזק ומחוספס), בר או ברמן (דב, איש דובים), כנפו (בעל גלימה בברברית).
4. לפי מוצא גיאוגרפי
במשך מאות שנים נדדו היהודים ממקום למקום, אם בגלל רדיפות, חיפוש פרנסה או סיבות אחרות. במקרים כאלה, הסביבה ייחסה לאדם שם משפחה לפי מוצאו הגיאוגרפי. אז למה מי שנקרא "אשכנזי" הוא לרוב לא אשכנזי? פולני שנשאר לגור בפולין, לדוגמא, אין שום סיבה לכנות אותו "אשכנזי". לעומת זאת, אם הוא מהגר לארצות ספרד כבר יש בזה היגיון.
דוגמאות נוספות: צנעני (מצנעה בתימן), דמארי (מדמאר בתימן), צברי (מצבאר בתימן), שרעבי (משרעב בתימן), ברלינר (מברלין בגרמניה), טולדנו (מטולדו בספרד), אבו קסיס (מקסיס בספרד), אלקסלסי (מקסלס בספרד), מויאל (ממויה בספרד), ורשבסקי (מוורשה בפולין), אלפסי (מפס במרוקו), ברזני (מבראזן בכורדיסטן), דרעי או אדרעי (מעמק הדרע במרוקו), הלפרין (מהילברון בגרמניה), בן שושן (משושן, פרס), אלמקייס (משבט מקייס במרוקו), זגורי (מזגורה במרוקו), יזדי (מיזד בפרס), שירזי (משירז בפרס), פולק (מפולניה).
5. לפי ראשי תיבות ושיכול אותיות
מחשש להתנכלויות, ומתוך ניסיון להצניע את יהדותם, היו שהשתמשו בראשי תיבות או בשיכול אותיות. בין היתר, אפשר לשים לב למספר הווריאציות הרב למשפחת כהן: כ"ץ (כוהן צדק), ש"ץ (שליח ציבור), שו"ר (שוחט ורב), מזא"ה (מזרע אהרון הכהן), שז"ר (שלמה זלמן רובשוב), ז"ק (זרע/זכר קדושים), ב"ק (בני קדושים), יש"י (יחד שבטי ישראל), אזולאי (לפי הפסוק "אישה זונה וחללה לא יקחו", ויקרא כ"א, ז'), כג"ן (כהן גדול), ד"ץ (דיין צדק), זילכה (זכר לכהן הגדול), קפלן (כהן בפולנית), וויל (לוי בשיכול אותיות), סגל (סגן לויה, לוי).
6. לפי טבע, עצמים ועוד
בארצות אשכנז היו שהוסיפו לעצמם שמות משפחה מהטבע, אבנים טובות וכו': רוזנטל (עמק הוורדים), בלומנקרנץ (זר פרחים), רוזנברג (הר ורדים), גולדברג (הר פז, הר זהב), זילברשטיין (אבן כסף), אוקסנברג (הר שור), שוורצנברג (הר שחור), אייזנברג (הר ברזל), אפלבוים (עץ תפוחים), מנדלבאום (עץ שקדיה), קליינשטיין (אבן קטנה).
לפני שהיה מקובל להשתמש במספרי בתים, היו שלטי בתים ששימשו כעזרה לציון בית מסוים. היו שבחרו לעצמם (או קיבלו) שם משפחה על פי השלט בכניסה לבית. כך למשל משפחת רוטשילד נקראת על שם השלט האדום שהיה קבוע על בית המשפחה בפרנקפורט. ואילו משפחת גנץ נקראים על שם תמונת האווז שהיה מצויר על שלט בפתח בית המשפחה.
לעיתים קבעו את שם המשפחה לפי היום בשבוע, החודש או העונה הקובעים או החשובים בחיי אבי המשפחה: שם המשפחה מונטאג (יום שני), זונטאג (יום ראשון), זומר (קיץ), וינטר (חורף) וכו'.
7. הקהילה האתיופית
באתיופיה לא נהוג לתת שמות משפחה. כל אדם מכונה בשמו הפרטי, שם אביו ושם סבו, בדומה לנהוג בתקופת התנ"ך. כשעלו יהודי אתיופיה לישראל, הם נדרשו על ידי הרשויות להשתמש בשמות משפחה, כפי שנהוג בישראל. הרוב בחרו להשתמש בשם הסב כשם משפחה. במקרה שהסב עדיין חי נקבע שם המשפחה על פי אביו של הסב, ובמקרה בהם אב המשפחה לא חי, נקבע השם על פי שם האב המנוח.
ומה שם המשפחה שלך? האם מצאת אותו ברשימה הארוכה הזו? ואם לא, האם תוכל להסיק מתוך הדוגמאות מנין באת ואיפה נטועים שורשי העץ המשפחתי שלך?