"גנזך קידוש השם" הוא מכון לתיעוד, מחקר והנצחת השואה, אשר נוסד בשנת 1964 על ידי הסופר וחוקר השואה הרב משה פראגר ז"ל. על פי אתר המוסד, במשך כיובל שנות קיומו נאגרו בארכיון קרוב ל- 300,000 צילומים ומסמכים, אלפי ספרים ומאגר עדויות וחומרי הוראה. אוצרות "גנזך קידוש השם" נגישים ועומדים לרשות ניצולי שואה וחוקרים, סופרים ועיתונאים, מורים, תלמידים והציבור הרחב. הגנזך פועל במספר מישורים: תערוכות, ימי עיון, תיעוד בכתב, באודיו ובווידיאו של ניצולי השואה, והפקת ספרים, סרטים ויחידות לימוד.
במסגרת התכנית "רב אומן" בערוץ הידברות, יצא הרב יצחק פנגר לבקר ב"גנזך קידוש השם" ונפגש עם אנשיו.
בציבור הרחב לרוב חושבים שאצל החרדים לא מדברים על השואה ביום השואה ולא עומדים בצפירה.
"אני תמיד אומרת: אני לא דור שני בפועל, אבל אני דור שני למעשה. גרתי בסביבה של יוצאי שואה. זה היה השיח, זה היה הנושא. זה בחיים הכלליים. אבל גם בבתי הספר. אני חושבת שדווקא הציבור החרדי אולי לא השכיל לתת כותרות או לקרוא לזה בשמות, אבל ההווייה והחינוך שלנו משחר ילדותינו היו לאור השואה, לאור האובדן, לאור העולם המפואר שהיה, החורבן, היחס לניצולי השואה. הם חיו איתנו, הם היו חלק מאתנו".
בלה שמעונוביץ', ניצולת שואה, מספרת: "אני ניצולת שואה מהונגריה, בודפסט, ותמיד שואלים אותי, 'איך ייתכן שאת זוכרת? איך ילדה בת 4 זוכרת?'. הסברתי שאת השגרה לא זוכרים, אבל דברים טראומטיים זוכרים, בזיכרונות שלי הם טראומטיים".
מה את זוכרת?
"דבר ראשון אני זוכרת, כשהגיעו הגרמנים לרחוב שלנו ואמרו לכולם לרדת מהבית, אספו את היהודים. רצנו למטה כמו מטורפים, גרמנים עם רובים שלופים מלווים אותנו ואנחנו עם הידיים למעלה. אני תמיד רואה את התמונה הזאת של הילד המפורסם עם הידיים למעלה ואומרת 'זאת אני'. זה תמיד מזכיר לי את זה. בינתיים, אחי שמע שיש מוסדות ילדים של הצלב האדום. היינו במוסד של הצלב האדום. אני זוכרת משם רק דבר אחד: הייתי רק אני ואחי, ואחי שמר עליי, זה מה שהיה לי. פתאום אני רואה מגיעה אישה, ואחי מתחבק איתה והיא מתחבקת איתו. חשבתי בלבי: מי זו שמתחבקת עם אחי, והוא לא עוזב אותה והיא לא עוזבת אותו? זו הייתה אמא שלי. לא הכרתי אותה. זה קרה או בגלל שעבר הרבה זמן מאז שנפרדנו או בגלל צעדת המוות ששינתה אותה".
הקטע המלא לצפייה למעלה
התכנית "רב אומן" משודרת בערוץ הידברות