אלפי שנים לפני שהתאספנו לשיר בכיכר, לפני שנשאנו רעות בלי מילים, לפני שעצרנו יחד את עיסוקנו ואת הנשימה לשמע הצפירה, לפני כל זאת - אמר דוד קינה. דוד ההוא, שהיה אחרי נפילת שאול המלך בקרב למלך ישראל חי וקיים, קונן בדרמאטיות מפוארת מחד וברעות אינטימית ומופלאה מאידך את נפילתם של שאול ויהונתן. אויב נפשו וחבר נפשו, אב ובן. מלך ונסיך. שנפלו על חרבם בקרב עקוב מדם נגד הפלשתים. "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים?" נפתחת קינת דוד, בשאלה שמהדהדת מאז ועד היום ברחבות ההספדים בבתי הקברות הצבאיים.
שאול רצה לסיים במלחמה מתיחות רבת שנים בין ישראל לפלשתים, מלחמה גדולה שתהיה "אם כל המלחמות" ותכריע את המצב. לפני צאתו לקרב, שאול מרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות. כאילו כדי לאשש את תחושתו, הוא הולך לדרוש את גורלו אצל "בעלת אוב". שמואל, הנביא שהמליך אותו ומת זה מכבר, נגלה בפניו ומבשר לו שהוא ובניו יפלו בקרב הזה. שאול בוחר שלא לנוס על נפשו, ויוצא לקרב.
לאחר מספר ימי מלחמה, מסתמנת תבוסה לישראל. כשכוחותיו של שאול אוזלים, והוא יודע שאין ביכולתו להמשיך לנוס או להילחם, הוא מבקש מנערו שיתקע בו את חרבו, על מנת שלא ייפול בשבי הפלשתים שיבקשו להתעלל בגופו לפני שיהרגו אותו. הנער מסרב. שאול תוקע את החרב באדמה הלחה ומטיל עצמו על הלהב החד. בינתיים, במקום אחר, נהרגים שלושת בניו של שאול, המפקדים על הכוחות, וביניהם יהונתן, חברו הקרוב של דוד וגיבור מלחמה עשוי ללא חת ועטור צל"שים תנ"כיים.
מדוד ועד אלתרמן
נפילתם של שאול ויהונתן בקרב משמשת במובנים מסוימים כאב טיפוס, או לכל הפחות כסמל לנפילה בקרב. קינתו של דוד היא סמל לתגובתם של הנשארים. אחד משירי הזיכרון הראשונים בהיסטוריה הישראלית, אם תרצו. לא מעט שירים נכתבו מאז על נפילת המלך והנסיך בקרב, וביטויים מקינתו של דוד שובצו בשירי זיכרון שונים. האם סיפור הנפילה המכונן ההוא רלוונטי לנו גם היום?
"בתרבות הישראלית, שאול ייצג את הצבר של הדור הקודם", אומר יושי פרג'ון, מרצה לתנ"ך במכללת יעקב הרצוג. הייתה תופעה תרבותית ציבורית מאד רחבה של חוסר אהדה לדוד, לעומת אהדה לשאול, שעומד מול הנביא כהומניסט חילוני ומקים את המלוכה. זה התאים לציונות החילונית הישנה, כשהייתה גאה ונטולת פקפוקים. שאול כמלך הראשון הוא דמות שקל להזדהות איתה. הוא מנהיג עם שמוקף בפלישתים רבים וחזקים. קל לראות את האנלוגיה לתקופת קום המדינה. בטובו ובעדינות נפשו הוא מגבש את העם למלחמות מגן, והופך בעצמו לקורבן של המלחמה הזו. הוא לא נכשל, את הממלכה שהוא מקים יורש דוד. הסוף ההרואי של שאול מתאים למיתוס מצדה. אפילו אם הקרב נידון לכישלון, עצם המוות ההרואי מספיק משמעותי בכדי לכונן עם שנים אחר כך".
את הביטוי לערכה של ההרואיות שבמותו של שאול אפשר למצוא, לדברי פרג'ון, בשירים שנכתבו על אותו הקרב. "למשל השיר 'הנה תמו יום קרב וערבו' של נתן אלתרמן. בפזמון נכתב 'והמלך נפל על חרבו'. באחת השורות החשובות בשיר, כשהשליח מבשר לאימא של שאול שבנה נפל, היא אומרת 'דם את רגלי אימהות יכס, אבל שבע יקום העם, אם עלי אדמתו יובס'. המוות של המלך על החרב, יש לו תקומה, בגלל שהמלך השעין את החרב שעליה נפל על האדמה. אם נפלת על חרבך על אדמתך, זה משהו אחר. יכולה לצמוח מזה ישועה לדורות הבאים".
פרג'ון מפתיע כשהוא מזכיר את שיר הזיכרון המוכר "הרעות" ומצביע על כך שגם בו קיים רמז לנפילתו ההרואית של שאול על חרבו. "שיר זיכרון קלאסי כמו הרעות אומר 'כי רעים שנפלו על חרבם, את חייך הותירו לזכר'. יש כאן קריצה מפורשת לסיפור שאול. התיאור של רעים שנפלו על חרבם זו אנלוגיה שמובנת לכל בן הדור הקודם".
לאן הלכה ההרואיות
"היום ההרואיות איבדה מערכה", אומר פרג'ון כשהוא נשאל אם קינת דוד מייצגת את תפיסת הזיכרון גם בימינו. "אם ניקח את יהודה עמיחי כמייצג את הדור הבא, לא בן הציונות הקלאסית, אלא מורד בה, הוא אומר באחד משיריו 'אני רוצה למות במיטתי'. זהו שיר מחאה ציני בו עמיחי עובר על גיבורים תנ"כיים אחד אחרי השני ואומר זה מת כך וזה מת כך, אבל אני רוצה למות במיטתי, מתוך הנחה ש'אדם שפוי' רוצה למות במיטתו. זה השפיע על ההתייחסות של החברה הישראלית".
קינת דוד, שמצוטטת לא פעם בהספדים על חיילים שנפלו במהלך פעילות מבצעית ואף זכתה למספר לחנים, מורכבת משני חלקים - חלק לאומי וחלק אישי. "המאורע שקרה הוא לפני הכל לאומי - העם איבד את ההנהגה בשדה הקרב. אחרי שאתה מסיים עם המשמעות הפוליטית - זה לא אומר שסיימת לתאר מה התרחש. רק אז דוד מתפרץ בביטוי התחושה האישית שלו, על מה שהרגיש סביב אובדן חברו יהונתן", מסביר פרג'ון.
"החלק הראשון מתחיל 'הצבי ישראל על במותיך חלל' - דוד מתאר את שאול ויהונתן כלוחמים. 'קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם', 'שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו'. הוא אומר שהם היו לוחמים גדולים וקרובים זה לזה מאד, כפי שהיו רעים בחייהם, כך במותם. בחלק השני, שהוא קצר יותר, דוד אומר - מכל הגיבורים שקשה לי לתפוס את מותם, מותו של יהונתן קשה לי מכל. 'צר לי עליך אחי יהונתן' - השימוש במילה 'אחי' בהקשר הזה, לא שונה מהמשמעות המודרנית שלה. היא מבטאת אחווה קרובה, רעות. גם המילה 'לי' מכניסה פרספקטיבה אישית.
"'נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים' – זה פסוק שזכה לפרשנויות שגויות לגמרי", מבקש פרג'ון להסביר. "הנטייה של שולמית אלוני לתאר זאת כיחסים הומוסקסואליים היא לא נכונה. זה דומה לתיאור של דוד בחלק הראשון של הקינה, כשהוא אומר 'שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים'. הוא בעצם אומר על יהונתן - כשהיית חי, היית האדם החשוב לי בעולם. שירו של אביב גפן 'לבכות לך' מאפיין קינות של הדור החדש – זה בדיוק החלק השני בקינה של דוד – אחי, אישי, אינטימי".
כשפרג'ון נשאל אם אפשר בכל זאת לשזור חוט בין סיפור נפילתם של שאול ודוד ולחברו לקינות שנכתבו בקרב העם היהודי לאורך ההיסטוריה ועד למפעלי הזיכרון של ימינו, הוא מסביר שזה לא כך כף פשוט. "כשהציונות התחילה, היא ניסתה לחתוך את כל תקופת הגולה ולחזור ישירות לתנ"ך - להגיד שאנחנו לא צאצאים של אותה יהדות בגולה, אנחנו חוזרים לאבות המכוננים. הנתיב הקלאסי של הזיכרון הוא הנתיב של תשעה באב, אבל אין בו שום נחמה, בניגוד לאבל של יום הזיכרון שיש בו מתח בין כאב על המוות לתחושה שהמוות הזה הוביל בסופו של דבר לטוב. זה דומה אולי למה שקרה עם יום השואה - הציונות של פעם לא יכלה לסבול את יום השואה והוסיפה לו את הגבורה. היום זה השתנה. אנחנו מסוגלים לראות סוגים של גבורה חוץ מגבורת המלחמה. אנחנו בעיקר כואבים את המוות, לא מחפשים תכלית. הציונות בראשית דרכה ניסתה לחזור למבט התנ"כי יותר. זה לא כל כך עבד כי אי אפשר פשוט לגדוע משהו ולהתחבר למציאות של שלושת אלפים שנים קודם לכן".