אותם דיברות מתחילים באיסורים לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך, ומסתיימים בדיבר האחרון הדורש מהאדם קדושה גבוהה וערך מוסף בדרגת המוסר האנושי: "לא תחמוד בית רעך... וכל אשר לרעך". דיבר זה מסמל ערך מוסרי כה גבוה משום שהוא מסמל את הרגישות היתרה בנפש האדם. הרי לא לרצוח עוד מתקבל על הדעת, אך לא לחמוד ולקנא דורשים מהאדם התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע שבטבע האנושי.
שורש החמדה נעוץ בעובדה שהחומד אינו מודע לצרכיו האמיתיים. הוא שוגה בדמיונות שווא שאילו היה לו את כל אותם דברים שיש לחברו אז חייו יהיו טובים ואיכותיים יותר. הוא אינו מביט בעין אוהדת באושרו של חברו והוא משוכנע כי אם היה לו את הרכוש, הממון והמעמד שיש לחברו אזי הוא יהפוך לאדם המאושר עלי אדמות. תחושה זו המקננת בליבו מולידה חיש מהרה עצבות, מרירות ודימוי עצמי נמוך.
מוביל לעין הרע
כעת נקודה למחשבה, בואו ונשאל באומץ האם יש לקנא באדם אחר, אם אנו מקנאים בנכס של החבר, בילדיו, בממונו ובכל אשר לו. הבה נעצור לרגע ונחשוב האם נהיה מוכנים להתחלף ולקבל את כל חבילת חייו, לרבות מה שמזמן לו גורלו ועתידו. כשנראה באמת כיצד נראים החיים שלו, מה באמת נמצא בתוך שק חייו נשמח חבילת חיינו אנו. כמסופר באגדת עם מפורסמת שם ישבו איכרים במעגל והניחו איש איש את שקו במרכז. כל אחד יכול היה לבחור שק אחד אחר. בסוף, כל אחד בחר את השק שלו. מוסר ההשכל הוא שכדאי לנו להיות חכמים מספיק כדי להסתכל על התמונה כולה. אם נעשה זאת נגלה כי הדיבר התובעני ביותר יהפוך בעינינו לפעוט מכולם, כי לחמוד את שיש לחברך זה לא רק חטא אלא גם טיפשות גמורה. כי מי יודע מה ילד יום?
יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"
>> לעמוד הפייסבוק mako רוח עשיתם לייק?