איך הגענו לעולם הזה?

בשיעור הקודם למדנו על בריאתו באין סוף של הכלי, שהוא למעשה כלל הנשמות. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שכלי רוחני זה, שנברא כדי לקבל את שפעו של הבורא, חייב לרצות לקבל את אותו השפע. לכן, מהותה של הנשמה שלנו היא הרצון לקבל שפע של אור.

כמו כן, תורת הקבלה מלמדת שאור האין סוף התפשט עם בריאתו של הכלי ומילא כל רצון וחוסר של כל אחד מן הברואים. התפשטות האור הייתה כל כך מושלמת, המילוי היה כל כך כולל, שמצב זה נקרא ה"אין סוף", ובו אור הבורא והנבראים כלולים זה בזה ללא הפרדה, באחדות מוחלטת. אחדות זו נקראת בכתבי המקובלים "הוא ושמו אחד", כאשר "הוא" מייצג את האור ו"שמו" מייצג את הכלי, כל הנשמות.

בשיעור הקודם למדנו שאם נתאר לעצמנו מציאות בה נקבל כל שנחפוץ בו, וכי כל חשק ורצון שלנו יתמלאו מיידית ללא גבול ותנאי, נוכל להתקרב להבנת האין סוף, בו הנבראים ואור הבורא הם אחד. ואולם, אם באין סוף הכל היה מושלם, איך זה שלא נשארנו שם? איך נוצרה המציאות המוכרת לנו, שבה הכל שרוי בכל כך הרבה חושך, כאב ופירוד?

התשובה לשאלה זו תהיה גם התשובה לשאלות הקשות ביותר שמעלה האדם בחייו: איפה הצדק? מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? למה זה קורה לי? ושאלות נוספות הקשורות לאמונה בטוב ובישר.

עוצרים את האור

מכיוון שמהותו של האור המתפשט מעצמות הבורא היא לחלוק ללא גבול, קיבל הכלי באין סוף מילוי לכל רצונותיו, מאווייו וחסרונותיו. מאחר שתנועה ושינוי הן תוצאה של חוסר ואי שלמות, הרי שלכאורה נוצר מצב של שלמות ויציבות. כפי שכותב הרב אשלג ("בעל הסולם"), אדם לא יניע את אצבעו הקטנה אלא אם כן הוא מחפש למלא חוסר מסוים. ובכל זאת, כיצד ומדוע קרה שמן האין סוף, שכולל בתוכו את כל הבריאה ואת כל הנבראים, השתלשל ונברא העולם שלנו?

על מנת לנסות ולהבין בכלים המוגבלים של ההיגיון שלנו, שמבין רק גבולות וסוף, את הסיבות לבריאתו של העולם שאנו מכירים, נבחר דוגמא מוחשית. ננסה לדמות את הכלי שבאין סוף לכלי גשמי, דוגמת כוס או ספל, המתמלא בחומר (למשל מים) ומסגל לעצמו את תכונותיו (כוס המלאה במים חמים מתחממת גם כן). באופן דומה, כך גם האדם המתמלא באור מסגל לעצמו את תכונותיו, שהן להתפשט הלאה ולחלוק את האור שבו עם אחרים. ולראיה, כאשר אנחנו מאושרים ומוארים, הטוב והנתינה שופעים מאיתנו ללא מאמץ. אלא, שאם כולנו השגנו את האור, כלומר לכולנו יש הכל וכולנו גם מעוניינים לחלוק ולהעביר הלאה, אזי אנו בבעיה, שכן אין לנו למי להעביר ועם מי לחלוק.

המקובלים דימו את ה"אור" להורים שלנו, שיודעים כי בכל הקשור אלינו, ילדיהם, הם עשו מלאכתם נאמנה ברגע שאנו עצמאיים ואיננו זקוקים להם יותר. ובהשאלה - האור, בהיותו הבורא, הדבר הגדול ביותר שהוא יכול לתת לנו הוא את עצמו, את היכולת לברוא. אבל, אם באין סוף יש לנו הכל, אז מה אנו יכולים להוסיף ולברוא בו?

המקובלים מסבירים שמכיוון שהתעורר בכלי שבאין סוף הרצון להשפיע ולברוא, הוא לא היה מסוגל יותר להיות בצד המקבל. על מנת לפתור את הפרדוקס הזה, היינו חייבים לצאת מן האין סוף. התוצאה היא שכדי לתת ולהשפיע לזולת, עצרנו את הזרימה של האור, צמצמנו את הרצון שלנו לקבל. צמצום הרצון שלנו לקבל גרם לאור להסתלק מן הכלי, מה שנקרא בשפת המקובלים "הצמצום".

המפץ הגדול

כאשר אין סוף של אנרגיה זורם לכלי אינסופי, ולפתע נעצרת הזרימה באחת, נוצר פיצוץ עצום שנקרא בפי הפיזיקאים "המפץ הגדול". הפיזיקאים מדברים על הזרע, על המקור, בטרם התרחש "המפץ הגדול", היתה זו אנרגיה אינסופית שמילאה את כל היקום. לא היה דבר מלבד אותה אנרגיה, והיא הייתה מרוכזת כולה בנקודה אמצעית אחת שלא היו בה מימדים של זמן או מרחב. בנקודה זו שרר האפס המוחלט. ופתאום, ללא סיבה מובנת למדע, אותה נקודה התפוצצה, וממנה זרם "מרק" של אנרגיה. לאחר תהליך ארוך של התפשטות והתגבשות, האנרגיה הפכה לחומר שאנחנו מכירים.

לא קשה למצוא את הדמיון בין שתי התיאוריות לבריאת העולם, זו של הקבלה וזו של המדע. ההבדל היחיד הוא שתורת הקבלה עונה לא רק על השאלה "איך?", אלא גם על השאלה "למה?".

מתחילת הבריאה אל העולם הזה

על פי המקובלים, הצמצום התרחש בנקודה אמצעית אחת ויחידה, הנקודה שבה הכל אחד. גם האר"י – מגדולי המקובלים במאה ה-16 – אומר כי בנקודה זו היה האפס המוחלט. המקובלים כינו את מרק האנרגיה "חומר היולי", והוא היווה בסיס לחומר הגשמי שנוצר מאוחר יותר. אז התחיל תהליך אבולוציוני ארוך של צמצום על גבי צמצום, המוסבר לפרטי פרטים ע"י המקובלים, עד להגעה למקום, חלל פנוי, שהאור בו מאוד מכוסה ומצומצם. למעשה, חלל זה כל כך מכוסה, עד שיכול להיווצר בו חושך.

תהליך השתלשלות (אבולוציה) של צמצומים אפשר היווצרותו של חושך, בריאה חדשה ללא דמיון לשום דבר שהיה קודם. רק במקום כזה אנחנו יכולים להגיד "יהי אור" ולהרגיש שבראנו משהו: טוב מתוך רע, מתוק מתוך מר והצלחה מתוך כישלון. כאן אנחנו נתקלים בבעיות ומסוגלים לפתור אותן. המקום הזה נקרא "העולם הזה". כלומר, הרצון שלנו להיות בורא הוא הסיבה לכל מה שקורה לנו בעולם הזה. במיוחד כשרע, כשחשוך לנו, אנחנו יכולים להיות בוראים.

החוק השלישי – הדחף להיות בורא

נראה, אם כן, כי סיבת הבריאה כולה היא הרצון הטבוע עמוק בכל אחד מאיתנו "להיות בורא", להידמות למי שברא אותנו. לכן, בדרך כלל, אנחנו לא נהנים או מגיעים לסיפוק מהמילוי, באותה מידה שבה אנחנו נהנים להיות הסיבה, הבורא של אותה ההנאה, אותו המילוי.

מכאן אנו מגיעים לחוק השלישי של חוקי החיים: התנאי לכל הישג ממשי ובר קיימא הוא מודעות "בורא". כלומר, בנו ורק בנו טמון הכוח לשלוט בגורלנו, ולשם כך הגענו לכאן – על מנת לברוא.

איך אפשר להבין את הקשר בין הצמצום לבין מציאות חיינו ביומיום? איך נוכל להגיע ליישום החוק הזה בצורה מעשית? כיצד משפיע חוק זה על מה שקורה לנו ועל כל מה שאנחנו מרגישים וחווים? איך זה קשור לסוד ההצלחה, היצירתיות והסיפוק האמיתיים ובני הקיימא? על כך בשיעור הבא.

>> לשיעור הקודם: איך מתנתקים מעולם האשליה?
לכל שיעורי הקבלה
רוצים לקרוא עוד על קבלה? כנסו לאתר של חיים קבלה