תובנה חשובה שצריך לזכור כשלומדים קבלה אומרת כך: הצמצום שגרם להסתלקות האור מן הכלי - כלל נשמות האנושות - סילק את האור מן הכלי בלבד; ואילו האור האינסופי של הבריאה ממלא את היקום באותה מידה כפי שמילא אותו קודם לצמצום. איך יכול להיות שהצמצום לא השפיע על אור האין סוף? המקובלים מלמדים שהכלי, שהוא סופי ומוגבל, אינו יכול להשפיע על האור, שמהותו אין סוף. אנחנו יכולים להשפיע על הדרך בה אנו חווים את האור, אבל לא על האור עצמו. במילים אחרות, המסובב (הנברא) אינו יכול להיות סיבה למי שברא אותו.
לפיכך, כל פעם שאנו חווים הסתלקות של האור, קרי צמצום בחיים שלנו (כגון צרות, חוסר מזל, בלבול וייאוש), ההסתלקות של האור היא מצידנו בלבד. האור עצמו ממשיך לזרוח עלינו ללא הפסק, בחינת "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק". אז אם השפע זורם אלינו ללא גבול, מדוע אנחנו לא חווים זאת? התשובה שלמדנו בפרק הקודם היא שתחושת "לחם הביזיון" לא מרשה לנו להתחבר לאור לאורך זמן, אלא אם כן עבדנו עבורו, התנהגנו כבורא והרווחנו את השפע והמילוי ביושר ובצדק. כאשר התמלאנו ללא עבודה רוחנית, ללא בריאה של יש מאין, הצמצום מופיע מחדש וסוגר את האור, משאיר אחריו חלל ריק וכואב של תחושת כישלון.
רוצים להצטרף לפעילות הנתינה הגדולה של החג? עזרו לנו למלא את תיק האוכל של עוד ילד רעב
אופי של מנצחים
רבים נוטים, כשהם במצב של כאב וחשיכה, לחכות לשינוי במצב או לעזרה שתגיע ותגאל אותם. אחרים נכנעים לכאב ומאמצים אותו אל ליבם, דבר שגורם להידרדרות לתקופות של ייאוש כרוני. לפי חכמת הקבלה, הייאוש והדיכאון המלווים אותם הם תוצאה ישירה של ניתוק מהאור האינסופי של הבורא. מצב זה, בו אנחנו חשים כיצורים פאסיביים ללא תכלית, כח התמודדות או תקווה, מסוכן מאד כיוון שהוא נוגד את תכלית הבריאה כולה - להיטיב עם הנבראים. מצב זה נוגד את האופי של הנשמה שלנו, שהיא כפי שאומרים המקובלים "חלק אלוהי מלמעלה", ניצוץ אלוהי שטבעו לברוא ולהאיר. כשאנחנו נכנעים לייאוש, גם הגוף שלנו לא מתפקד כראוי וסיכוייו לחלות עולים במידה רבה.
לעומת זאת, הנטייה הבריאה והטבעית יותר היא להחליט שאם עלה בגורלנו ליפול, הרי זו הזדמנות לקום ולהרים את עצמנו. המאמץ הנפשי להתרומם וליצור תקווה והתחדשות, נחשב כבריאה. בריאה כזו מחברת אותנו יותר מכל דבר אחר למטרת הקיום שלנו – להיות בורא. ברגע בו בחרנו לחוות את המלחמה בחושך מתוך ידיעה שנועדנו להילחם ולנצח, כבר בראנו מצב חדש, שבו אנחנו הסיבה ולא המסובב, היוזם ולא הקורבן.
מתברר שסוד האושר של האדם הממוצע אינו תלוי כל כך באמות המידה החולפות והמשתנות של החברה האנושית, אלא ביכולתו ליצור יש מאין, אור מחושך ומתוק ממר. כרי הפעולה לבריאה מסוג זה הם נרחבים עד אין קץ, והם משתרעים על פני כל תחומי הפעילות האנושית.
הכלל שלמדנו כאן הוא חשוב וגורלי מאין כמוהו, והוא אומר שכל בעיה וכל מכשול הם בעצם הזדמנות עבורנו להיות בוראים. אנשים שמתייחסים בצורה כזאת לחייהם, ובעיקר למשברים שהם עוברים, יהיו הרבה יותר מחוברים לאושר ולתחושת הצלחה מאשר אלה שיחכו תמיד למלאך הגואל שיציל אותם מן הבעיה, או שייכנעו לתחושת הכישלון וישקעו במרה שחורה. הסיבה לכך היא שככל שהצלחנו לברוא יותר אור, תחושת הסיפוק אצלנו תהיה חזקה יותר ותימשך יותר זמן. "לפום צערא אגרא" – גודל השכר כגודל הצער (המאמץ).
עולם הרגשות ככר לבריאה חדשה
רגשות כמו שנאה וקנאה, קל להיסחף ולהתמכר אליהם. המעניין הוא, שרגשות אלה אינם מלווים בתקווה ובחדוות יצירה, ומצליחנים אינם מרשים לעצמם ליפול או להתמכר אליהם משום שאין בהם תחושת בורא אלא תחושת הרס, אבדון וכליון. כך גם הכעס, הפחד וכל הרגשות הקרובים אליהם - אין בהם יכולת בריאה מחדש של אור מתוך החושך, אלא רק כאשר התגברנו עליהם והחלפנו אותם ברגשות חיוביים ויצירתיים.
במקרים רבים מודעות היום-יום שלנו לא מאפשרת לנו להאמין בכוחנו להתגבר על אותם רגשות שליליים שסוחפים אותנו הרחק ממטרות החיים שלנו. הדעה הרווחת היא ש"אין מה לעשות", ויש לתת לתחושות ולרגשות האלו ביטוי. צריך לחוות לעומק רגשות של כאב, אובדן, כעס ותסכול כדי להשתחרר מהם. חכמת הקבלה לא תומכת בגישה הזאת. ספר הזוהר, כתבי האר"י וכל יתר כתבי הקבלה טוענים שהעצבות, הכניעה לייאוש, הכעס והקנאה הם האויבים הגדולים ביותר שלנו ויש להלחם בהם. כל ספרי הקבלה מלמדים שכאשר ננקוט בצעדים ונהפוך את הכיוון, הרי שתחושת העוצמה, ההעצמה והניצחון לא יסולאו מפז, מכיוון שברגע שבראנו רגשות חיוביים של התחדשות ויצירה, התחברנו לתכלית הבריאה, מה שמאפשר לאור לזרום ולמלא אותנו בתחושת תגמול עילאית. בהתאם, ברגע שניתן לאור להיכנס ונסלק את החושך, אף המזל שלנו ישתנה בכל תחום בחיים.
אל תהיה פראייר, תן בלי חשבון
אהבה, חמלה ונתינה הן התחושות החזקות ביותר שמחברות אותנו ישירות אל האור. דווקא משום כך, נתינה והתחשבות מתגמלות בדרך שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית. לפעמים, כתוצאה מהשפעה סביבתית, נתחרט על כך שנתנו לזולת שגמל לנו בכפיות טובה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהנתינה שלנו לזולתנו הייתה בראש ובראשונה עבורנו, וזאת על מנת שנרגיש בורא. אפילו כל הסובבים אותנו יחשבו שאנחנו פראיירים ללא תקנה, אנחנו נדע את האמת - הנתינה ללא חשבון איננה כדי לקבל תמורה מן הזולת אלא כדי לחוות את תחושת הבורא שהיא תכלית הקיום. לעניין זה, חשוב להדגיש שכשאנחנו מחכים לתמורה עבור הנתינה שלנו, אנחנו כבר לא בורא אלא התמכרנו לתלות במי שאמור להכיר לנו תודה. ברגע שיש תלות והתמכרות, הצמצום והחושך שולטים מחדש.
סיפור ידוע הוא על רבי עקיבא אשר נתבקש ע"י גר "למדני את כל התורה כולה כאשר אני עומד על רגל אחת". כלומר, אני רוצה להבין את מטרת הקיום בלי לטבוע באוקיינוס המידע שנפתח לי בעולם התורה והמצוות. תשובתו של רבי עקיבא היתה "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". כלומר, הכלל של כל התורה הוא היכולת ללמוד לאהוב את הזולת אהבת חינם שאינה תלויה בדבר. לפי רבי עקיבא, כל הלימוד וקיום המצוות מתמצים באהבת הזולת. כשאנחנו פועלים בכיוון מנוגד לתכלית הבריאה שלנו, האהבה תפנה את מקומה לכעס או שנאה. וככל שנתקרב יותר להיות בורא ולהשיג שליטה עצמית חזקה יותר, תתחזק היכולת שלנו לאהוב את זולתנו אהבה שאינה תלויה בדבר. לעומת זאת, ככל שנתרחק מן התכלית ונהיה יותר נגררים בחיינו, כך יכולתנו לאהוב ולחלוק עם זולתנו תחלש.