בשיעורים הקודמים דיברנו על החשיבות של מציאת האור בחיינו. רק דבר אחד עדיין לא גילינו - איפה עלינו לחפש אותו?
המקובלים מחלקים את העולם לשניים: עולם האמת ועולם האשליה. כל מה שאנו יכולים לתפוס בחושים שלנו הוא עולם האשליה. כל מה שנמצא מעבר לחושים הוא עולם האמת. הוא המציאות שאנחנו רוצים לעצמנו.
עולם האמת הוא לא משהו שאינו מושג או שנמצא במקום אחר, הוא נמצא כאן ועכשיו, שכן אנו מצליחים להתחבר אליו מדי פעם, אלא שכנראה הוא לא נמצא באותו תדר שבו פועלים חמשת החושים שלנו.
המקובלים טענו כי יש קשר בין עולם האמת ועולם האשליה, ולשם כך הם יצרו שפה חדשה – שפת הענפים. זוהי השפה של עולם האמת, הנשמה והאור. אולם, השפה נבנתה מתוך ידיעה שאנו מוגבלים על ידי החושים שלנו. ההנחה היא שכל מה שאנו חווים, רואים ושומעים בעולם הגשמי הוא ענף של העולם האמיתי. תפיסת העולם של המקובלים היא שמתוך ההבנה של הענפים והיחסים ביניהם אפשר להקיש על השורשים, שהם המרכיבים והיסודות של העולם האמיתי.
אור האינסוף
לפני שנלמד את שפת הענפים עלינו להבין איך התחיל הכל, שאז נוכל להבין למה הדברים קורים בצורה שבה הם קורים.
המקובלים כתבו כבר לפני אלפי שנים שהכל התחיל מנקודה אמצעית שלא היו בה זמן ומרחב. האנרגיה שבנתה את הנקודה הזאת היא האור. הגדרת האור היא אנרגיה אינסופית שמהותה, כמו האור הגשמי, להתפשט, לחלק ולהיטיב. האור הזה, לפי חוכמת הקבלה, הוא הכוח המחיה והבונה כל פרט וכל חלק בבריאה. זה הכוח שנותן חיים לכל ברייה ביקום. זה הכוח שמניע ומקיים כל חפץ, כל עצם וכל חלקיק בבריאה. כל אנרגיה גשמית, רגשית או רוחנית שאנחנו מכירים היא השתלשלות של האור הזה – אור האינסוף.
אור האינסוף הוא המחיה את הכל ובלעדיו אין קיום לשום חפץ, חלקיק או ברייה. הוא הסיבה להכל וכולל את כל המציאות בתוכו, הוא הזרע של הבריאה שכולל את כל מה שיצמח ויתפשט ממנו בהמשך. מהותו של האור היא להיטיב לנבראים ולחלק עמם את טובו ושפעו. אפשר גם לומר שהאור הוא אנרגיה חיובית אינסופית של חיים. "חיובית" בדומה למונח מתורת החשמל, האטום או המגנט. האור הוא הקוטב החיובי, "הפלוס" של הבריאה.
תורת הקבלה מלמדת שכאשר אנחנו רואים שגשוג של חיים בצמח בר או בגידול חקלאי, הרי זה מכיוון שהאור המחיה זורם בו, וכאשר אנחנו צופים בקמילה ובחידלון זה סימן לכך שהאור הפסיק לזרום באותו צמח. אפשר להסיק מסקנה דומה גם לגבי בעלי חיים, בני אדם, עסק כלכלי או קהילה אנושית. שגשוג וצמיחה הם סימן לזרימה בלתי פוסקת של אור אינסוף במערכת כלשהי או אצל הפרט. קמילה וחוסר אנרגיה הם תוצאה של היעדר הנביעה ודלדול הזרימה של האור באותה מערכת.
בהתאם לחוק הראשון של החיים, כאשר אנחנו אוהבים אדם - או להבדיל, כאשר אנחנו חושקים בחפץ מסוים - אנחנו נמשכים לאור שבתוכו ולא לקליפה החיצונית שהחושים שלנו תופסים וחווים. כאשר אנחנו לא מקבלים את האור הזה מאותו אדם, מאותו חפץ או מאותו אירוע או מערכת חברתית, עסקית או משפחתית, נעשה את כל שביכולתנו לעזוב, להתנתק ולחפש מקור אחר לאור, לסיפוק ולמילוי. זו הסיבה שנעדיף מוצר מסוים על פני מוצר אחר, למרות שממבט ראשון שניהם בעלי אותו תג מחיר ובאותה האיכות. בדיקה נוספת יכולה לגלות שבמוצר שבחרנו יש יותר אנרגיה, יותר אור של אהבה, התלהבות, חשק ועוצמה שהושקעו בתהליך הכנתו ושיווקו.
הרצון לקבל
ואולם, אם מלכתחילה היה רק אור שהוא אינסופי, אזי לאן הוא יכול היה להמשיך ולהתפשט? עם מי הוא יכול היה לחלוק ולתת מהשפע שלו? למי הוא יכול היה להיטיב? מוכרח, אם כן, היה להיות מי שיקבל ושזו מהותו. עצם קיומו של האור, זרע הבריאה והסיבה לכל, חייב את בריאתו, יש מאין, של נברא אשר יהיה מסוגל לקבל את כל מה שהיה לאור להציע, והנברא הזה נקרא בשפת הקבלה, שפת הענפים, הכלי. "כלי" מלשון יכולת להכיל - מי שיכול להכיל בתוכו את האור המתפשט מן האינסוף.
בהגדרה זו יש כדי ללמד על מהותו של הכלי - הרצון לקבל את השפע המתפשט מן האור שברא אותו. הכלי הוא הקוטב השלילי (בדומה לקוטב השלילי של חשמל או מגנט) והמקבל של הבריאה.
חוכמת הקבלה מלמדת שבריאתו של הכלי הייתה תחילת התפשטותו של האור מעצמות הבורא (מלשון עצם, המהות הפנימית שאינה נראית), שאחרת כיצד יכול האור להתפשט ולחלק אם אין לו עם מי לחלוק? הופעתו של הכלי היא בעצם הופעתן של הנשמות של כל יצור וכל נברא, דומם, צומח, חי או מדבר.
מכאן אנחנו מבינים שכל מה שנראה ונחווה, לפי תורת הקבלה, הוא שילוב של אור וכלי. האור הוא הכוח המחיה והמניע והכלי הוא המהות שמגלה את האור ומאפשרת את ביטויו. ניתן להמשיל זאת למכשיר חשמלי, כאשר אנרגיית החשמל נמשלת לאור שאי אפשר לראות אותו או לתפוס אותו באמצעות החושים, והמכשיר עצמו נמשל לכלי שאנרגיית החשמל חייבת לזרום דרכו כדי לפעול ולהתגלות. מכאן אנחנו מבינים שגם לחפצים, צמחים ובעלי חיים יש סוג של נשמה. כלומר, כלי שמגלה דרכם את אור האינסוף.
הכלי הזה הוא הרצון שלנו לקבל. מידת הרצון קובעת כיצד נמשוך לתוכנו את האור וכיצד נגלה אותו לסביבתנו. הרצון הזה מגיע מן הנשמה, ועובדה היא שאדם שנפח את נשמתו אינו רוצה יותר דבר מכיוון שמקור הרצונות, קרי הנשמה, עזב את הגוף והלך ממנו. כאן אנחנו יכולים לתקן את אמרתו המפורסמת של דקארט "אני חושב משמע אני קיים". לפי הקבלה נכון יותר לומר "אני רוצה, לכן אני חושב, משמע אני קיים".
כלי הנשמות
בריאתו של הכלי, שכל הנשמות היו כלולות בו, הייתה אינסופית מכיוון שכמו שנתינתו של האור היא אינסופית, כך גם הכלי שנברא. הנשמות הנבראות הכילו את כל הרצונות להתמלא, לקבל וליהנות. האור התפשט ומילא את כל הרצונות ללא גבול וללא זמן. האור והכלי היו עכשיו באחדות נפלאה שמכונה במדרש "הוא (האור) ושמו (הכלי) אחד".
אם נתאר לעצמנו מציאות שבה נקבל כל מה שנחפוץ בו, מצב שבו כל חשק ורצון יתמלאו מיידית ללא גבול ותנאי, נוכל להתקרב ולהבין את מציאות האינסוף שבה הנבראים ואור הבורא, כולם אחד ללא הפרדה.
אם היה כל כך טוב באינסוף ואם הכל היה כל כך מושלם, איך זה שלא נשארנו שם? איך נוצרה המציאות שאנחנו מכירים שבה הכל שרוי בכל כך הרבה חושך, כאב ופירוד? על כך בשיעור הבא.