זה ציווי שקרי שהלך והתהווה במשך כמה שנים וכעת הוא ברור לגמרי, ומי שלא ברור לו, שייכנס לפינטרסט (70 מיליון משתמשים, 5 מיליון תמונות ביום, קטגוריות מובילות: אוכל ושתייה, עיצוב הבית): החיים הם יצירה, וליצירה ראוי שיהיה סגנון. אולי אין לקיום משמעות אבל אפשר בינתיים לקשט אותו בדימויים זעירים ונפלאים. עציץ בזיליקום קטן מונח על שידת עץ עתיקה (נקנתה בשוק הפשפשים, נצבעה בצהוב בבית); חולצת פסים דקה תלויה בארון (חנות פופ אפ בסן פרנסיסקו); גראפה לעת שקיעה (מבשלה תוצרת בית); ארוחת בוקר של אלופות (קערית מאנתרופולוג'י, יוגורט בוטיק יווני); הפסקת קפה (אספרסו ארוך אחד מהמכונה בבית, שני מקרונים מהדליקטסן, פרח); לילה במלון בעיר אחרת (בוטיק, כל חדר בעיצוב שונה, כוסות יין לבן ארוכות על המרפסת, אפרסקים אורגניים בקערה); יום חופש (פילינג אורז, חולצת משי, לק בצבע מנטה).
תפיחתו של הלייף סטייל מוכחת סטטיסטית וידועה בכל מערכת וכלי תקשורת בעולם היום: מה שהיה פעם תחביב של מעט אנשים, עם זמן פנוי וכסף פנוי, תוכן זול שממלא ערוצי נישה, הפך בכמה שנים האחרונות לאובססיה חברתית ולמפלצת טראפיק זוללת פריים טיים: עיצוב פנים, אוכל, תיירות, אופנה, דיאטות, טיפוח, ועוד עיצוב פנים, ועוד אוכל.
עכשיו, בואו נוציא את תותי הבר משקית הבד: מדובר בעבודה קשה. גם כשאנחנו נחים, אנחנו עובדים בזה – בשכלול ודיוק הסגנון שלנו. עד לא מזמן, כדי לצעוד עם רוח הזמן אדם היה צריך להקשיב להרכב האלקטרוני של הרגע ולראות סרט של סופיה קופולה, וגם זה היה מנג'ס, אבל היום, כדי לחיות חיים הראויים לחיותם, דרוש ידע אנציקלופדי. לא מספיק לדעת מה לאכול, צריך גם לדעת לדייק ולהגיע למקום הנכון ביותר, שמוכר את הדבר הטרי ביותר בכמויות הזעירות ביותר ובתוצרת בית ביותר. במלים אחרות: בוטיק. הרי איזה טיפוס עירוני יודע בדיוק, בלי לבדוק בגוגל, מתי העונה של האספרגוס הלבן ובאיזה שבוע בשנה צריך לרמוז לירקן שאתה כבר יודע שיש לו שום טרי? ומדוע, בשם אלוהים, לא יכול אדם סתם לקנות חלה בשבת, בלי לוודא קודם בשלוש אפליקציות שונות שזו חתיכת הלחם הטעימה ביותר בעיר? האם נגזר עלינו ללעוס את ארוחת יום ההולדת שלנו בחשש הנורא שמא בחרנו במסעדה הנפלאה של לפני רגע, ולא במסעדה הנכונה של הרגע הזה ממש? מי באמת רוצה לאכול קייל?
אם כל זה מצליח זה עוד נחמד ומתוק, אבל הדבר הנורא בחיים בצל הלייף סטייל הוא שהם מטילים עלינו משמעת באמצעות אומללות ורחמים עצמיים. הרגשת העולב של היושב בדירה לא פוטוגנית, בלי כיסוי מיטה מעוצב ובלי מכתבת וינטג' מסבתא, היא זו שמתדלקת את פינטרסט. זו תחושת הכישלון של האדם העומד נבוך על כיסא בביתו, מסמר בידו האחת ופטיש בשנייה, כשקרניז לווילון מתמוטט תחתיו. זו ההחמצה בליבו של מי שלארוחת ערב מטגן לעצמו ביצת עין, בלי פטריות ובלי פרמז'ן. זה הוויתור העצמי של מי שנכנסת לרשת בגדים לקנות טי שירט, כי אין לה מה ללבוש וגם לא אחר צהריים פנוי לסיור מעצבות.
החיים הם אולי יצירה, אולי לא, אבל "סגנון" הוא משהו שאפשר לצפות לו מאמנים, מיוצרים וממעצבים; לא מהקיום עצמו, שהוא, צלמו אותו מכאן או מכאן, די פרוזאי ומגושם ורוב הזמן לא פוטוגני. אוכל, אופנה ועיצוב הם לא "שטויות" – הם חלק אינטגרלי מהתרבות ומהנאות החיים. אבל עיסוק מתמסר ויומיומי בלייף סטייל מזכיר קיום תינוקי: במקום למצוא תחומי עניין מחוץ לעצמו, אוהב הלייף סטייל עוסק באופן כפייתי בצרכים הבסיסיים ביותר – מה אני אוכל? מה אני לובש? איפה אני ישן? לא פלא שארצות הלייף סטייל הן אלה שפמפמו עד גועל את המילה "פינוק".
פעם הייתה מילה כזאת, "פלצנות". היא כוונה נגד אנשים שהתפייטו על דברים שביום-יום, והיא הייתה די מכוערת ואלימה לא להיט גדול, ופחות או יותר הפסיקו להשתמש בה, וזה נחמד. אבל אפשר להוציא ממנה את התוכן, כמו שמוציאים את תוכנו של ארטישוק בכף פריזיאן (סתם), ולחזור לסגל איזה הפרדה בת קיימא בין חיי היום-יום לבין ההתענגות הנדירה והחגיגית יותר שבהשתהות על שלמותו של כל פרט. לזרוק על עצמנו שמלת טריקו דוחה מלפני עשור וללכת לים, בלי גלביה, בלי תיק קש ובלי משקפי שמש עגולים. לקחת מההורים ספה ישנה ומכוערת ולא לרפד אותה. לקנות יין בסופר. להכין פסטה עם רסק עגבניות מקופסה. לאכול קוטג' בכפית. ולהרגיש שהכל בסדר.