עד היום שתקתי. התביישתי. שמעתי את ביבי ואת מירי עושים דה לגיטימציה לשמאל והתכווצתי בכיסא. התכווצתי מבושה. כי זה לא השמאל – זה אני.
אני מנותק. אני הזוי. וכן, אני מתנשא. הכי מתנשא. הטלוויזיה בישראל היא סוג של מחלה נוירו-דגנרטיבית. השירים בגלגל"צ מביכים אותי. "ווסטוורלד" הייתה סדרה פח - ציצים, מכות ובנאליה. בחיים לא הייתי רואה את זה עד הסוף אם לא הייתי חולה באותו שבוע. אני ממעט לצאת מהבית וממאן לצאת מתל אביב. בקיצור, אני חי את חיי בבדידותו המזהרת של אסטרונאוט מאושר.
בקיצור, מי מתאים לסכם בשבוע את כל הטרנדים של 2016 יותר ממני?
מסכמים שנה ב-mako - לכל הכתבות
בוקר: נמלט מחדר בריחה
אני כנראה האדם האחרון בישראל שלא עשה אסקייפ רום. ככלל, תרבות הפנאי שלי מורכבת מוויסקי ואמנות. אם זה לא משכר אותי ו/או מעדן את נפשי – אני נשאר ברום שלי, תודה רבה.
לאסקייפ רום "טיסה 301" של Questair אני נכנס עם שני חברים. מאחר שאני לא רוצה לעשות ספוילרים לחדר החדש של החברה, אני יכול רק לספר לכם שהם אשכרה שיחזרו מטוס, לרבות המושבים ותא הטייס. אני לא אספר לכם מה קורה עם המטוס הזה בהמשך, אבל בואו נגיד שבשלב מסוים התחבאתי – פיזית, כן? – מאחורי דלת. אהוד ברק אני לא. אהוד ברח – לגמרי כן.
אבל מה שבאמת הפתיע אותי לגבי האסקייפ רום היה שזה ממש מצחיק. רוב המשימות דורשות עבודת צוות (של החברים, אני הייתי די שוקיסט), מה שאומר טיול שנתי למבוגרים, גיבושון מושלם למשרדים. ואני אומר: אם כבר אסקייפ רום – למה לא "מבוכים ודרקונים" וזהו? תנו לי גלימה, חרב מעץ ומסע נקמה באורק שהרג את הוריי, ואהיה המאושר באדם.
לפני הצהריים: קופץ במתחם טרמפולינות
עד כמה אני דוד נורא? לא לקחתי את האחיינים שלי ל-iJump. סליחה אלון ויואב, הדוד עודד אסטרונאוט.
iJump, חלוץ טרנד מתחמי הטרמפולינות, מוכיח פעם נוספת עד כמה כוח הכבידה של כדור הארץ מוגזם. מצד שני, הוא גם מוכיח עד כמה העצמות הפריכות שלי התרגלו לצעדים קטנים וכבדים. זה כיף (הצליל שהפקתי היה "וייייי!"), אבל זה לא קל – במיוחד לא אחרי הפיצה שהם מוכרים שם.
בשלב מסוים ילד בן חמש או שש הולך איתי תחרות: מי יכול לקפוץ יותר גבוה. הוא בכלל לא מעלה על דעתו שהאתגר עבורי אינו לקפוץ גבוה יותר ממנו – הוא אינו אלא עובר ננסים – אלא לעמוד באמוק הקפיצות שלו. הילד לא מוותר, ומאחר שאני ילד קטן – גם אני לא. ככלל, ילדים הם אנשים קטנים על LSD, ו-iJump הוא מסיבת הטבע הגדולה בישראל.
אחר כך (כלומר, אחרי שאני בורח לילד. די ילד, שחרר), אחד המפעילים מציע שאכנס למעין כדור בגודל אדם. הרעיון הוא להכניס את כל הגוף לכדור ואז לכדרר את עצמך על הטרמפולינות. אני מסתבך שם עם הידיות, אז המפעיל מציע לגלגל אותי כדי שאשתחל כמו שצריך. הגלגול עצמו כל כך כיפי שאני פשוט ממשיך להתגלגל לי כמו מרשמלו אנושי. שהילדים יקפצו – אני מתגלגל. ווייייי!
צהריים: שותה מיצים טבעיים
בגדול אני חסיד גדול של מיצים (נקש משוק הכרמל – אתה המלך של בננה-תמר-פקאן!). תחשבו, למשל, על גזר. במהפכה החקלאית לקחנו משהו לא אכיל והפכנו אותו למשהו לא טעים; במהפכה התעשייתית הוספנו לו מסחטת פירות קשים; והיום, תמורת חמישה שקלים בלבד, אפשר לשתות כמיץ את מה שפעם היה קשה מדי אפילו למאכל. הפילוסופיה שלי: אם כבר מצאנו את עצמנו לבד ביקום הקשה הזה, הבה נגרוס אותו לגזרים, נוציא לו את המיץ ונשתה בקשית.
מסכמים שנה ב-mako - לכל הכתבות
אבל לא כולם מסכימים עם הפילוסופיה שלי. למעשה, חסידי טרנד המיצוציות הטבעיות חושבים שהפילוסופיה שלי מצוצה מן האצבע. הם רוצים את המיצים שלהם "טבעיים". אז החלטתי לסור ל"ג'וסה", מיצוצייה שמתמחה בסחיטת פירות וירקות בשיטת Cold Press, שמשמרת, לכאורה, את ערכיהם התזונתיים של הירקות והפירות.
ל"ג'וסה" אני מגיע אחרי שבוע של שפעת, ככה שאני בעצמי די ג'וסה, מנהל המקום מציע לי משקה בשם Recovery Tonic, שנועד לטיפול בחמרמורת: לימון, ג'ינג'ר, כורכום, קאיין (מה זה קאיין?) ושמן אורגנו. מדובר בדלק מטוסים מדליק. כדי להנחית אותי חזרה לארץ אני מקבל את המשקה הנמכר ביותר שלהם, שייק בשם Nirvana: חלב קשיו, תמרים, קינמון, ג'ינג'ר, הל, פלפל שחור, ציפורן ומלח ים אטלנטי. מדובר בקסם על ים אטלנטי. לא ברור לי למה אין בזה אלכוהול, כדי שאוכל להשתכר מזה כמו חזיר ואז לשתות Recovery Tonic.
בקיצור: הייתי סקפטי, הייתי מודרניסטי, אבל יש דברים בגו בטרנד ה"טבעי". נקש משוק הכרמל – בלנדר זה רצח.
אחר הצהריים: משתתף באימון כושר קבוצתי
אני לא חושב שאי פעם הרגשתי יותר נחות מאשר באימון הכושר הקבוצתי שלי בסטודיו "אימונוי". כבר בסט הראשון רציתי למות. אחר כך הסתבר שזה בכלל לא היה סט, זה היה החימום.
בסט עצמו, שכלל תרגילים בעלי שמות סאדו-מזוכיסטיים כמו סינגל לג סקוואט, טורקיש גט אפ ופלאנק צדי, ראיתי את ישוע ומריה לנגד עיניי. ראיתי את האור הלבן של סוף המנהרה. בשלב מסוים המאמנת, נוי כהן החיננית והחיונית, שמוצאה אינו מהמין האנושי אלא ממין חייזרי עליון, דרכה על הירך שלי כדי שיסתובב בהתאם לתרגיל – ובי נשבעתי שהגעתי לתנוחה שלא ניתן להגיע אליה אלא בתהליך ספגטיפיקציה של נפילה לתוך חור שחור. אה, וכל הזיעה הזאת ניגרה לצלילי סטטיק ובן אל תבורי בפול ווליום (לא זיהיתי, ראיתי בלפטופ. גם את זה פספסתי ב-2016).
אז תודה לכולם, הייתם הכי חמודים ותומכים, אבל אני דבק בהחלטה שקיבלתי מיד אחרי השחרור מהצבא: אימון כושר קבוצתי – רק אם המאמן חמוש ב-M-16.
ערב: קונה דברים ב"מקס סטוק"
אם בדרך כלל אני נכנס לחנויות וצריך דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי, ב"מקס סטוק" אני יכול להרשות לעצמי דברים שאני לא צריך. יש להם את כל מה שאני לא צריך – ועוד! והכול במחירי סיטונאות! כלי מטבח שאני לא צריך! כלי כתיבה שאני לא צריך! דברים נוצצים שאני אפילו לא יודע מהם!
מסכמים שנה ב-mako - לכל הכתבות
מאחר שרוב הישראלים חיים את חייהם במצב של עוני יחסי, הכניסה ל"מקס סטוק" (או ל"קופיקס", "סופר קופיקס" או "גוד פארם") היא מעין חופשה קטנה בחו"ל. אבל לא בחו"ל ברלין או לונדון, אלא בחו"ל עמאן או דלהי. מלא נשים, רובן דתיות משום מה, דוחפות אלה את עגלות ילדיהן של אלה בדרך להגשמת החלום הישראלי הרטוב: צלחת פלסטיק עם תמונה של פו הדוב.
אז אני מבין שיש קטע עם ה"מקס סטוק", אבל אני לא מבין מה הקטע. זאת חנות "הכל בדולר", רק לא בדולר. מאחר שאני לא רוצה לצאת בידיים ריקות (מה אני פראייר? תעמיס, תעמיס פלייסמנטים חד-פעמיים), אני קונה דבק וג'ל כביסה להכנת סליים. אני אומר שזה בשביל האחיין שלי, אבל זה בעצם בשביל הכתבה.
לילה: עושה מהם סליים
אני כישלון. יוצא לי מרק דבק וג'ל כביסה. והוא לא סליימי בכלל. מסתבר שצריך להשתמש בג'ל כביסה של אריאל ואני השתמשתי ביעקבי.
מה שכן, אני נזכר שוב בריח הטוב של דבק. אח, להריח דבק! הנה טרנד שלעולם לא יעבור מן העולם.
