אחת הבעיות האפשריות בחיסכון הפנסיוני היא התאמה של מידת הסיכון בחיסכון לגילו של החוסך. עם האתגר הזה מתמודד המודל הצ'יליאני – כינוי שניתן לחלק מרעיונותיו של מודל כלכלי ליברלי לניהול כספי ביטוח פנסיוני, שתוכנן ויושם לראשונה בצ'ילה החל משנות ה-80. בישראל המודל מכונה לעתים גם מודל חכ"מ (חיסכון כספי מותאם).
המודל מתבסס על ההנחה שהחוסך הפנסיוני אינו מתמצא בניהול הסיכונים הנדרשים לקבלת תשואה אפשרית בתיק ההשקעות שלו. כמו כן, שינויים במאפייני החוסך, כגון עלייה בגיל, דורשים להתאים את החיסכון הפנסיוני לרמת סיכון נמוכה יותר.
מאחר שמניחים שהחוסך הממוצע לא ישכיל לבצע שינויים אלו ביוזמתו, נדרשת מעורבות חיצונית במערכת הפנסיונית שתנהיג שינויים אוטומטיים ברמות הסיכון.
כל יצרן בשוק הפנסיוני הונחה לייצר מוצר אחד בלבד, כאשר לכל מוצר הוא נדרש להקצות חמישה מסלולי השקעה שונים המדורגים לפי רמת סיכון, מ-A עד E. מסלול A נחשב למסלול בעל רמת הסיכון הגבוהה ביותר, מסלול B נחשב בעל רמת סיכון גבוהה יחסית אך נמוכה מזו של מסלול A וכך הלאה עד מסלול E – המסלול השמרני ביותר.
במשרד האוצר החלו לבחון את הטעמת המודל הצ'ילאני בישראל החל משנת 2008 . במהלך השנים אף פורסמו מספר טיוטות של תקנות בנושא, אולם הן לא הובאו לאישור הכנסת ומועד הביצוע נדחה מספר פעמים. בעקבות הצגת טיוטה עדכנית של ההנחיות, פרסם משרד האוצר בתחילת השנה הנחיה מחייבת למימוש המודל בישראל, החל מינואר 2016.