למרות שישראל היא מדינה מעורבת בה בערים כמו חיפה, לוד, יפו ואחרות, חיים זה לצד זה יהודים וערבים, קשה לומר שישנו קיום משותף אמיתי. מרבית המפגשים בין יהודים לערבים נתקלים באדישות, חוסר ביטחון, חוסר שוויון ומתח.

אם כמבוגרים המפגש עם הצד השני תכוף יותר - באוניברסיטה, בעבודה, ביומיום או במפגשים יזומים, לבני נוער  - בוודאי כאלה שאינם מתגוררים בערים מעורבות - לא יוצא כלל להיחשף לאחר, החי לצדו באותה המדינה.  

הנוער העובד והלומד היא תנועת נוער משותפת לערבים, יהודים ודרוזים. לתנועה קנים בערים יהודיות, בקיבוצים ובמושבים בכל רחבי הארץ ולצדם קנים בכ-33 כפרים וערים ערביות. מתוך הגיוון הקיים בתנועה החליטו להשיק בתנועה פרויקט ייחודי ומזה שנים רבות מפעילה את "קנים אחים",פרויקט ייחודי השואף ליצירת שיח בין ההצדדים ושהשנה יתרחב לקנים רבים נוספים.

בפרויקט בוחרים חניכים משני קנים - ערבי ויהודי - של התנועה ואלה נפגשים לתהליך משותף של היכרות, חברות ובירור ערכי. החניכים עוסקים בצורך ובחשיבות שבתנועת נוער משותפת ליהודים וערבים בישראל כיום ובבחירת אתגרים חדשים לשני הקנים. במהלך השנה החניכים מקיימים מפגשים וטיולים משותפים. שיאו של התהליך מתרחש במהלך חופשת הקיץ, בסמינר בן ארבעה ימים ובהשתתפות מאות משתתפים, ערבים ויהודים, הנקרא "תנועה אחת".

במהלך הפגישות נוצרו חברויות (צילום: אייל יסוד)
התגברו על המבוכה ההתחלתית. בנות קן זרזיר וקן טבעון |צילום: אייל יסוד
לראות את הדברים קצת אחרת

עדן מרמלשטיין מטבעון ונרדין מזאריב מזרזיר, הן מדריכות צעירות בתנועה הלומדות בכיתה י'. השתיים, שהספיקו להפוך לחברות, מספרות על החוויה המשותפת שעברו במהלך השנה: "למדתי שיהודיות וערביות יכולות להיות חברות", אומרת נרדין, "לא חייבים לשנוא אחד את השני, בסוף כולנו בני אדם. יש גם יהודים טובים".

"המפגשים נתנו לנו נקודת מבט קצת אחרת", מספרת עדן, "כמו למשל איך אני תופסת גזענות. ביומיום אני שומעת הרבה הערות גזעניות - אבל אף פעם לא הבנתי איך הערבים חווים את זה באופן אישי. הם סיפרו איך הם מקבלים את הגזענות, המבטים ותחושות השנאה, ושהם פגועים מזה. הם סיפרו שמרגישים את זה בעיקר בזמן מלחמה ושהם פוחדים שנשפוט אותם".

מרמלשטיין אומנם מתגוררת בצפון, אך מעידה כי זו הפעם הראשונה בה חוותה דיאלוג אמיתי עם בני נוער ערבים. "למרות שיש כפר קרוב אלינו, לפני כן לא היה לי כל כך דיבור עם ערבים. במפגש הראשון בסמינר היה מביך. ישבנו חצי מעגל הם וחצי מעגל אנחנו. אחר כך, דרך הפעילות התערבבנו ונפתחנו. הבנתי שגם הם נבוכים ומוזר להם, ואז היה דיון וראיתי והופתעתי לגלות כמה הם פגועים ונתקלים בגזענות ביום יום וזה גרם לי להרגיש אמפתיה וצער וכעס. חשבתי לעצמי שהמצב לא צריך להיות ככה רק בגלל שהתרבויות שלנו שונות".

הרגשתן שיצרתם קשר אישי? אתן נפגשות מחוץ למפגשים הקבוצתיים?
נרדין: "כן בטח! הלכתי לבקר אותם בבית והם באו לבקר אותנו. אני ועדן גם מדברות בטלפון".
עדן: "בשנה שעברה עברנו סמינר משותף. אחרי הסמינר המשכנו לדבר ולהיפגש. דברים רגילים של חברות. אחר כך הקשר קצת נחלש אבל אז עשינו מפגש נוסף והבנו שהתגעגענו והקשר התחזק שוב".

להכיר את האחר ופשוט לדבר (צילום: אייל יסוד)
מדברים, גם בעתות מלחמה הנוער העובד|צילום: אייל יסוד
"צריך עוד מפגשים כאלה"

אחד המבחנים הגדולים לקשר החברי הגיע בקיץ האחרון, במהלך "צוק איתן". "החלטנו שלמרות שיש מלחמה נפגשים", מספרת נרדין, "הבנו שאנחנו לא עושות את המלחמה וגם הן לא". למרות המצב, המשתתפים לא נתנו למתח באוויר להשתלט על המפגש. "הרגשתי בנוח, למרות שזאת מלחמה", היא אומרת, "לא הרגשתי שכעסו עלינו רק בגלל שאנחנו ערבים או שמאשימים אותנו. אני לא שונאת אף אחד ולא שונאת יהודים", היא מבהירה, "דווקא רציתי לבקר את החברות שלי"

באשר להמשך חשיבות הדיאלוג, כאן הדעה נחרצת. "אני חושבת שמפגשים כאלה יכולים לעזור להבנה ולהפחתת הסטיגמות וההכללות", אומרת עדן, "צריך עוד מפגשים כאלה בתנועה ובארץ בכלל. אם זה עובד עם חניכים כמונו, מהשכבה הבוגרת, אפשר גם לראות איך חניכים צעירים יותר יתמודדו עם זה. למרות כל השוני, עדיין הייתה לנו מטרה משותפת: שתינו רוצות שקט ושלום".