לפני עשר שנים, כשהייתי בן 17, המחנך שלי בתיכון סירב להוציא אותי למסע לפולין. הוא כל כך כעס שלא הגעתי אף פעם לשיעורי "חינוך" שלו, שהחליט להתנקם בי. כמה חינוכי מצדו. כתוצאה מכך לא ביקרתי עד היום במחנות ההשמדה. לא ראיתי את תאי הגזים, את המשרפות, את הררי העפר, ערימות הנעליים, שטיחים משיערות אדם, מטילים משיני זהב ושאר זוועות הנאצים.
כמה שנים אחר כך סבתי, שהיתה ניצולת אושוויץ-בירקנאו, נפטרה. את צעדת המוות היא שרדה, אבל לבסוף הזקנה הכריעה אותה. פגשתי במקרה את אותו מחנך ברחוב וסיפרתי לו על כך. הוא התנצל, אבל אני לא סלחתי ולא שכחתי.
ואז, בחודש שעבר, קיבלתי הצעה להצטרף למשלחת של ניצולי אושוויץ שטסה מטעם הקונגרס היהודי העולמי לטקס המציין 70 שנה לשחרור המחנה. כמובן שהסכמתי ברצון. אפילו כתבתי על כך סטטוס נרגש בפייסבוק, אליו הגיב אותו מחנך סורר במילים "יופי! רודף אותי כבר שנים שלא היית שם". אין מנוחה לרשעים.
בבוקר יום שני המריא המטוס לקראקוב, עמוס בעשרות ניצולים בטווח הגילאים שבין 75-90, שעשו את ההחלטה הלא פשוטה לטוס בגילם המופלג בחזרה לתופת שממנה נחלצו בשן ועין. סוף סוף אוכל לראות במו עיניי את התופת שסבתי ניצלה ממני, חשבתי לעצמי בזמן שהמטוס התכונן לנחיתה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.
ביום השני יצאו האוטובוסים אל עבר אושוויץ, אלא שבדרך לשם התברר לי שלא תוכנן סיור במחנה לצד הטקס, וכשהגענו לבסוף למתחם המגודר, התברר לי שאת הטקס אראה יחד עם כל העיתונאים מרחוק. מצאתי את עצמי באוהל ענק עם עשרות ניידות שידור שחנו מחוצה לו ומאות עיתונאים ששרצו בתוכו, עם לפטופים שלופים, ממתינים בסבלנות לתחילתו של הטקס שהוקרן על פני מספר מסכים קטנים ונערך בכלל הרחק משם. תפסתי את מקומי באכזבה מול אחד המסכים וצפיתי בזה אחר זה בנאומים של נשיא פולין, של כמה מהניצולים ושל ראש הקונגרס היהודי רון לאודר.
"יש פה נציגים מ-40 מדינות ואנחנו, העם היהודי, אסירי תודה על כך שהצטרפתם אלינו. אתם אנשים טובים והגונים. אבל בגלל המקום שבו אנחנו נמצאים והמשמעות שלו, יש חשיבות גדולה לכך שהממשלות שלכם יילחמו בגל השנאה החדש שפוקד אותנו", הוא אמר וניסה לחבר קצת פוליטיקה. "בתי ספר צריכים ללמד סובלנות כלפי כל האנשים. מוסדות דתיים צריכים להיות מקומות של אהבה, הבנה ורפואה. הם לא צריכים להגיד לאנשים שלהם להרוג בשם האל". בשורה התחתונה, היה מרגש, אפילו בכיתי קצת, אבל את תאי הגזים לא ראיתי, וגם לא משרפות ולא נעליים.
"אתם חייבים לארגן מחר סיור עם הניצולים באושוויץ, אחרת אני לא יודע מה אכתוב", אמרתי למארגנים בדרך חזרה למלון. הם אמרו שזה רעיון לא רע ושהם ינסו לארגן משהו. למחרת היה היום האחרון שלנו בקרקוב, וכשקמתי בבוקר גיליתי לתדהמתי שבשעה 8:30 יצאה משלחת מצומצמת של ניצולים לסיור במחנה, ואותי - שכחו מאחור. רק צוות צילום של ערוץ 1 הצליח להשתחל פנימה, וכשפגשתי אותם מאוחר יותר בשדה התעופה הם אמרו לי שזה היה אחד הדברים המרגשים שהם חוו בחייהם. מסתבר שהמדריך שיצא איתם כמעט ולא הוציא מילה מהפה, כי הניצולים לא הפסיקו להציף זכרונות שגרמו לכולם למרר בבכי לכל אורך הדרך. "נפלא", אמרתי להם.
האם הכשלון המתמשך שלי להגיע לאושוויץ הוא מטאפורה לחוסר היכולת של ההכרה האנושית לתפוס את מימדי הזוועה? אולי. אני, בכל אופן, מעדיף לחשוב כך.