בשעות הצהריים, ביום שאחרי ההפגנה האלימה בדרום תל אביב, הפגנה שחשפה כמה מהצדדים היותר מכוערים של ישראל, גינת לוינסקי היתה ריקה יחסית. אומרים שבשעות שבהם מחלקים אוכל בחינם היא מתמלאת עד אפס מקום, אבל הבוקר, בשעה שש, התור לחלוקה היה קצר יחסית. על הזרים (מסתננים, פליטים, כל כך הרבה שמות הם קיבלו לאחרונה) עובר יום רע אחרי לילה אפילו יותר רע. בשעת הצהריים ישבו שם כמה מהם, שפופים, עדיין לא מצליחים להבין איך מתמודדים עם השנאה שנגלתה לעיניהם אתמול. "אני עצוב מאוד", מספר איברהים, שהסתנן לישראל מסודן, "בסודן יש הרבה בעיות. הגעתי לכאן כי רציתי לשפר את החיים שלי או יותר נכון פשוט לשרוד. היום אני מרגיש שכבר היה עדיף לי להשאר בסודן, אם המצב פה לא ישתנה אנסה לחזור לשם. החיים פה לא טובים אנחנו ישנים ברחוב. כל מה שרציתי זה להרגיש פרוטקטד. מוגן".
המילה הזאת, מוגן, משותפת לכולם כאן. לא משנה אם הגיעו לכאן מאריתראה או מדרום סודן, כולם חוזרים על המילה הזאת, מבקשים להדגיש שזה כל מה שהם מחפשים כאן. "כשחצינו את הגבול המשטרה המצרית ירתה עלינו וכאן לממשלה בכלל לא אכפת", מוסיף איברהים, שמדגיש שהוא בכלל זמר, אבל מודה לאלוהים שיש לו עבודה כאן, כגנן. בחור צעיר שעומד ליד השירותים הציבוריים מסמן לי להתקרב, הכאב והתסכול בוערים בעיניו. קוראים לו גודווין והוא הגיע לכאן לפני שנתיים מניגריה: "אני לא בעד או נגד אף אחד. אני כל הזמן אומר לחברים שלי שישראל זה לא מקום לאפריקאים. אנחנו זרים כאן וברור שזאת חובתנו להתנהג טוב כדי שיקבלו אותנו", הוא מסביר, ולאורך כל השיחה אוחז בגליל נייר טואלט חדש, שצריך לשים בתא השירותים, שבזכותו נשאר כאן תמיד נקי ומטופח. "אני אומר אם תהיו טובים – ככה גם ייתייחסו אליכם. אם תהיו רעים – החברה הישראלית תהיה רעה אליכם. זו חובתנו להתייחס יפה לאנשים שמארחים אותנו – לישראלים. אני מאמין שאנשים טובים משווקים את עצמם ללא מאמץ".
מה דעתך על השנאה שהופגנה כאן אתמול?
"אני אומר שאנשים רוקדים לפי המוסיקה שמשמיעים להם, וזאת המוסיקה שהממשלה כאן מנגנת. זה עצוב לי".
"תזרקו אותם קיבינימט"
ומה דעתך על האלימות אתמול?
"לא הייתה אלימות, לא ראינו שום דבר כזה. זה התקשורת המציאה. שיגרשו אותם כמה שיותר מהר. היום יש פה 60 אלף שחורים, מחר יהיו פה 700 אלף, יבואו לפה כל האפריקאים! חייבים לעצור את זה עכשיו!". גם אהרון, הבעלים של דוכן הפיצוחים מסכים: "מי שלא גר על ידם לא יודע מה זה. לא משתינים להם על הדלתות ולא אונסים את הבת שלהם, כשזה אצל השכן זה בסדר. למה לא מעבירים אותם לצפון תל אביב?!".
כמה עשרות מטרים משם, בפינה אחרת בגינה, יושבת חבורת זרים מבוגרת יחסית עם הפנים ברצפה. כל ניסיונותיי לדובב אותם נכשלו. "הם פשוט כועסים מדי", מסביר איברהים, "הם לא מאמינים למה שקורה כאן בימים האחרונים וחושבים מה לעשות". במרחק מה מתגודדים עשרות צעירים, מסביב לבחורה צעירה, ישראלית. "יש פה המון כעס", היא אומרת לי ומסרבת למסור את שמה. מרחוק מגיע אדם מבוגר מאוד וצועק לעברם: "כושי! כושי! אתם שקרנים, רוצחים וגנבים! יש לכם כמה ימים להיות פה לפני שבועטים אתכם מכאן". "מישהו סיפר לי שאתמול במהלך ההפגנות פרצו לו לבית ושברו את הדלת, מול אשתו והילד הקטן שלו", מספרת אותה צעירה שמסרבת להזדהות, "ראיתי מה הלך כאן אתמול והרגשתי שאני חייבת לבוא לכאן, פשוט להיות פה איתם ולהראות להם שלא כולם שונאים אותם".
מה הפתרון, אני שואלת את שמעון המלומד, שמגיע לכאן מדי יום רק כדי להקשיב ולדבר. "אלו אנשים שלא יכולים לחשוב על פתרון, הם פליטים, הם עסוקים בלשרוד. פתרון – בשביל זה יש ממשלות", הוא פוסק. נפרדנו לשלום, לא לפני שהחלפנו כתובות פייסבוק. הם ביקשו לדעת איפה הכתבה תתפרסם. אינטרנט הוא מותרות עבורם, אבל גם דרך כמעט יחידה לברוח למציאות אחרת, שבה הם שווים ובעלי זכות קיום.