שטייף מספרת על הפגישה הראשונה שקיימה קבוצת עיתונאיות שקמה באופן עצמאי. באירוע השתתפו מעל 60 עיתונאיות מכל כלי התקשורת המרכזיים, ועלו בו מקרים שונים של הטרדה מינית בתוך המערכות שצפו על פני השטח. "הן החליטו לפתוח את הפה בעיקר למען העיתונאיות, המפיקות והעורכות, ולמען 'הבשר הטרי' שבדרך", אומרת שטייף, "כמה מהמשתתפות הציגו בפניי מקרים מאוד דרמטיים של הצקות. חמור מזה, עלו גם כמה סיפורים שונים שנקשרו לאותו אדם. דפוסים קבועים חזרו על עצמם לגבי שלושה אנשי תקשורת לפחות".
כמה מהמקרים המדוברים הועלו על ידה לטור שכתבה. "לפני שנים מעטות הגיעה עיתונאית צעירה לאולפן טלוויזיה להתראיין בנושא אותו סיקרה באותו היום", היא מתארת בטורה האישי, "כשיצאה מחדר האיפור, ניגש אליה אחד המגישים , דחק אותה אל עבר קיר במבואה מחוץ לחדר האיפור, הביט עמוק בעינה ואמר 'מחכה לי? נבלה כמה שעות יחד', זאת תוך שהוא מעביר את ידיו לאורך מחשוף צווארה. העיתונאית הצעירה קפאה, לא הבינה. המבט בעיניו הבהיר שהוא רציני. היא בלעה את הרוק, אמרה לו בנימוס שהיא עסוקה וחמקה מידיו. בינתיים".
אותן נשים אינן מוכנות להיחשף או לחשוף את שמם של המטרידים לכאורה, אבל שטייף מסבירה שעצם העלאת הנושא עשוי למנוע הישנותם של מקרים דומים. "אותן בנות יודעות במה זה כרוך ומפחדות כרגע להגיש תלונה. זאת הייתה רק ירייה ראשונה באוויר והיא נעשית בעילום שם, אבל ברגע שהתחלנו להוציא את זה החוצה, מי שיודע שהוא אחראי למעשים, יתחיל להתהפך במיטתו. גם אם זה לא יגיע לכדי מיצוי הדין ואלה שמרגישים אשמים יפחדו לנהוג ככה בפעם הבאה, אז השגנו משהו", היא אומרת.
בר-גפן מתייחסת גם לתחקירניות או עיתונאיות הנשלחות ללכוד את המטריד. "אני מדברת על נערות הפיתוי למיניהן", היא מסבירה, "היו עיתונאיות בקבוצה שסיפרו שלא ממש ששו להישלח למטריד סדרתי שכזה, אבל כשאת בת 20 וחדורת שליחות, את מקריבה את מה שצריך. יש לי חברה עיתונאית שנשלחה לשליחות כזאת ועד היום, שנים אחרי, היא נשארה עם צלקות".
