פעמיים במהלך הריאיון עמו, נשיא המדינה, ראובן ריבלין, דופק בלהט על השולחן לקצב מילותיו, כמי שרוצה להדגיש את דבריו, שיהיה ברור היטב לכל מי ששומע. במקביל, קולו מטפס בכמה אוקטבות, ואז מצטרד מעט, אולי מהתרגשות, שהרי ריבלין מוכר כאדם רגשן. הפעם הראשונה מתרחשת כאשר הוא מדבר על השתתפותו לפני כחודש וחצי בכנס של עיתון "הארץ" בארצות הברית, שבו השתתפו גם אנשי ארגון "שוברים שתיקה", מה שגרם למתקפה חריפה נגדו, ולא בפעם הראשונה בזמן האחרון.

"כמו שאני הולך לכל עיתון שמזמין אותי, גם כש'הארץ' מזמין אותי אני בא ואומר את דבריי. אמרתי שם שאני קורא את 'הארץ' משחר נעוריי כדי לדעת כמה אני צודק בעמדותיי", הוא אומר. "יחד עם זה, אמרתי 'שמעתי שיופיעו בפניכם גם אנשים מ'שוברים שתיקה', ואני מוכרח לומר לכם כנשיא המדינה, כאזרח ישראל וכיהודי'" - וכאן ריבלין דופק על השולחן שוב ושוב - "'אין צבא מוסרי יותר מאשר צבא ההגנה לישראל. מהרמטכ"ל ועד אחרון חייליו. ואם חלילה יש משהו שהוא לא מוסרי, הוא לא בגלל צה"ל, אלא בגלל אותם אנשים שנמצאים בו'. כשעליתי לדבר דגל ישראל היה שם. אני ידעתי שיבוא עריקאת ויורידו את הדגל? אני אחראי לעיתון 'הארץ'? אז עכשיו אומרים 'בוגד'".

ריבלין ער לאווירה הציבורית המתלהמת כלפיו, אבל אינו נרתע. "כולנו מתמודדים עם כיכר העיר", הוא אומר, "וכיכר העיר היא מקום שבו זו לא בעיה ליצור דעת קהל. כי היום, מי שלא מסכים איתי, הוא נגדי - זו עמדת הפתיחה. נכון, יש אלמנטים שמומרצים או שמשתמשים בהם, והיום יש מצב שבו אנחנו נמצאים תחת הסתות פרועות ביותר. אבל אם אני צודק ואומר את רחשי לבי, לא אכפת לי גם ש–90% יהיו נגדי. כבר עמדתי אחד מול רבים. למדתי בגימנסיה רחביה, שבה אנחנו, הרוויזיוניסטים, היינו מיעוט. אני מול כל הכיתה. היינו כל הזמן בעמדות התגוננות, ולמדתי שזה הדבר הכי איום בחיים כאשר אתה רוצה להחדיר את האמונה שלך ולהביא אנשים לידי הבנה שכדאי לשמוע אותך"

שקט הוא רפש

בלב הסקאלה של נשיאי המדינה לדורותיהם, כשבקצה אחד נמצא הנשיא הראשון, חיים ויצמן, שהעיד שהמקום היחיד שבו הוא יכול לתחוב את אפו הוא הממחטה שלו, ובקצה הנגדי נמצא הנשיא התשיעי, שמעון פרס, שהפך למעין שגריר ישראל בעולם, ניצב הנשיא ריבלין כמצפן לאומי–מוסרי. אמנם הוא מעיד על עצמו שדעותיו הפוליטיות אינן רלוונטיות מהרגע שנבחר לנשיאות, אולם כהונתו בת השנה וחצי עד כה כבר הניבה לא מעט מעשים והתבטאויות שהבהירו היטב את דעתו על טוב, רע ומכוער שמשמשים בערבוביה במדינת ישראל. במבט לאחור, יזכרו לו מן הסתם את היותו הנשיא הראשון שהשתתף באירוע זיכרון לטבח בכפר קאסם, את ביטול הופעתו של הזמר עמיר בניון במשכנו בשל שירו "אחמד אוהב ישראל", וכמובן את האמירה ההיא, לאחר רצח בני משפחת דוואבשה בדומא.

ריבלין במדי נאצים
"כל התרסה, כשאר אתה רואה מה עוצמתה, היא מטעם". ההסתה נגד ריבלין ברשתות החברתיות|צילום:


ניתן להתרשם שתומכיו ומתנגדיו של ריבלין על בסיס ימין–שמאל החליפו תפקידים מאז שהתמנה לנשיא. כעת בשמאל מחמיאים לבית"ריסט המושבע, ובימין מבקרים את תלמידו המובהק של ז'בוטינסקי. כמעט בכל סטטוס שעולה בדף הפייסבוק שלו מאז הקיץ האחרון, יימצאו מי שיעירו על "בני עמי בחרו בטרור", ויטרחו לכתוב שהוא לא מייצג אותם. דווקא הוא, שהתמיכה בו לנשיאות חצתה מפלגות וגושים, שממלכתיות היא מילה שגורה על לשונו, שמפורסם בביטויים כמו "שלום לכם מירושלים", בנאומים נלהבים בטקסי הדלקת המשואות ביום העצמאות ובהתרגשות אמתית מסמלי המדינה - הפך לדמות שנויה במחלוקת, עד כדי כך שברשתות החברתיות מתנהל נגדו קמפיין "אתה לא הנשיא שלי".

זה פוגע בך כשמישהו כותב "אתה לא הנשיא שלי"?
"אין בן אדם שלא רגיש. יש כאלה שמפתחים יכולת לספוג. כשמדובר בהסתה נגדך, חד–משמעית, אז אם אתה כועס ונפגע אתה לא יכול להתמודד איתה. תפקידה של התקשורת הוא גם לבלום הסתה. לומר 'תראו חברים, זה שבן אדם אחד יהיה בעל השפעה כזאת או אחרת ויש לו היכולות להגיע לכמה שיותר הערות או התרסות, יכול להביא למצב שנגיע חס וחלילה במקרה של הסתה לתוצאות שאיש מאיתנו לא רוצה להגיע אליהן'. יותר מכך, כאשר אתה, כביכול, יוצר דיאלוג על ידי התגובות האלה, הדיאלוג הופך למונולוג. כי לא מעניין את האנשים מדוע הדברים נאמרו ואם הם נכונים. אלה דברים שיכולים להפוך דמיון למציאות, לעובדה. אבל העובדות אחרות לחלוטין".

אתה חושב שההתרסות נגדך הן מטעם?
"בלי כל ספק. כל התרסה, כאשר אתה רואה מה עוצמתה, את היכולת ליצור דעת קהל, היא מטעם. אני מתאר לעצמי שאם לי היו באותו יום 60 אלף שקל גם אני הייתי משיג 120 אלף איש. אלה דברים שצריך לקחת בחשבון, כי נאמר כבר 'קול המון כקול שדי'. כבר זמן לא מועט כיכר העיר האמתית של אזרחי העולם ושל אזרחי ישראל היא באינטרנט וברשתות החברתיות. היום כבר לא צריך תקשורת כדי להשפיע על הציבור, מספיק שאחד חוזר על עצמו 30 פעם ש'הנשיא הוא לא הנשיא שלי'. הוא אפילו לא צריך להביא נימוקים. מישהו הסית אותו לכתוב את זה ולחזור על זה, והדברים האלה משפיעים על דעת הציבור יותר מאשר התקשורת המסורתית".

מי הם הגורמים הללו, שמניעים את ההסתה?
"כל מי שנוח לו מבחינה פוליטית, מבחינה אידיאולוגית, מבחינת רצון להשיג מטרה כזאת או אחרת. כל אחד יכול. היום, אתה לא צריך אוליגרכים כדי להגיע לחצי מיליון איש. אתה מושיב עשרה משרדים שיש בכל אחד מהם 30 מחשבים ואתה מייצר את זה. היום קול ההמון הופך להיות המכריע ביותר, וקול ההמון גם יוצר מערכות שבהן אנחנו מתנתקים יותר ויותר".


השקפת העולם שלו, הוא אומר, נשארה כשהייתה. "לא שיניתי דבר. לפעמים בכיכר השוק גם שמים בפיך דברים שלא אמרת, ואם תכחיש אותם זה יעורר בדיוק את ההפך".

כמו "בני עמי בחרו בטרור".
"נכון. אגב, ברמת המהות, הדברים היו צריכים להתפרש כפי שאומרים שאמרתי. אבל לא אמרתי ככה, אמרתי 'מבני עמי בחרו בטרור'. כל אותם אנשים נפלאים בעם שלי, שרואים דבר כזה ומחרישים, נותנים לו לגיטימציה. אמרתי את זה תמיד, לא רק היום. לא רק כי אני נשיא המדינה שפתאום אומר דברים שהתביישתי או פחדתי לומר אז. אני אוהד מושבע של בית"ר ירושלים, וכבר 15 שנה אני לא פוקד את מגרשיה, בגלל שקצתי ביציע המזרחי. הייתי אומר לאהוד אולמרט ולדן מרידור שישבו ביציע המערבי, 'כשהם מתנהגים כפי שהם מתנהגים ואנחנו לא אומרים 'לא יהא חלקנו עמהם' ונלחמים בהם מלחמת חורמה, אנחנו לא פחות אשמים בקריאות הגזעניות ובטירוף הדעת'".

גלגולו של "בני עמי" החל באותו בוקר שישי שבו התעוררנו לרצח בדומא. ההערכות הביטחוניות דיברו על חשש מהתלקחות רבתי, והגיעו קריאות לבית הנשיא להרגיע את השטח לפני תפילות יום השישי במסגדים. ריבלין נענה לבקשות, והוא וצוותו הוציאו טקסט ארוך ומפורט לתקשורת הערבית, שקורא לאחריות ולהתנהגות בקור רוח ובשיקול דעת. ואז עלה הפוסט בפייסבוק, בערבית ובעברית, ובו האמירה "בני עמי בחרו בטרור", אבל הכוונה הייתה 'מבני עמי בחרו בטרור' - בשל המהירות זו הייתה ספק טעות סופר, ספק אבולוציה של המהות שאליה התכוון הנשיא.
בית המשפחה השרוף בדומא (צילום: Miriam Alster/FLASH90, חדשות)
לא רבים שאלו מה באמת קרה בדומא|צילום: Miriam Alster/FLASH90, חדשות


עוצמת המשפט הזה רודפת אותך.
"לא רבים התעמקו במה אני אומר, לא רבים שאלו מה באמת קרה בדומא. העוצמה באה לידי ביטוי בגלל כוחות פוליטיים מאוד ברורים מטעם - שאני לא מכיר אותם - שהחליטו לקיים את הקמפנייה נגדי כנשיא מדינה. זה הכל. הם באו ואמרו 'אנחנו צריכים להתמודד עם היכולת של הנשיא לדבר אל העם, שהעם מאמין שהוא נטול כל אינטרס פוליטי'".

היית אומר את זה גם היום?
"בלי כל ספק. אמנם לא אמרתי מעולם את הדברים האלה. רק שאני לא באפולוגטיקה. הכניסו לפי מילים שבכלל לא אמרתי כדי להסית נגדי. אם אומר 'לא אמרתי את הדברים האלה', אני אשחק לידי כל אותם מסיתים. יאמרו 'כן אמרת'. דבר שני, באמת הקשר הדברים אמר שבני עמי, כאשר הם מתנגדים לטרור בכל תוקף אבל הם לא זועקים זעקה, הם למעשה נותנים יד לטרור".

"36% נגד זה לא משובב נפש"

על הקירות בלשכת הנשיא ניצבות תמונות של מנהיגי המדינה בעבר. בולטת ביניהן תמונה ייחודית בשחור–לבן של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין שצילם דוד רובינגר. בגין שנראה כיוצא באגביות מתוך אפלה גדולה אל אור, מופיע בשני גדלים על קיר לשכתו של האזרח מספר 1. בעוד על הכתלים ניכרת ההתרפקות על העבר, על השולחן בחדר ענייני דיומא. למשל, דפי סקר שעשה ערוץ הכנסת על הנשיא, על רקע סקר אחר שפורסם באחת מתכניות הבוקר, לפיו 47% מהנשאלים חשים שהנשיא אינו מייצג אותם, לעומת 49% שחשים שהוא כן.

"הסקר של ערוץ הכנסת הוא אמנם לא סקר שצריך לרוץ לכתוב הביתה", הוא אומר ומתחיל להקריא: "טוב מאוד 29%, טוב 15%, בינוני 21%, גרוע 29%. 'האם הנשיא צריך להמשיך להביע את דעתו?'. 53% בעד ו–36% נגד. 36% נגד זה דבר שהוא לא משובב נפש. אבל זה לא כמו המספרים שהצגתם. אז יכולים לומר ברגע מסוים, כאשר שואלים בסקר, 'הנשיא בוגד כי הוא הלך לשבת עם אנשי שוברים שתיקה'".

כמו שעשו בערוץ 20, שכתבו שאתה עסוק בלייצג את עצמך ולא את עם ישראל.
"ערוץ 20 כנראה הביע את דעתו. ייתכן מאוד שהוא גם מושפע מדעתם של אחרים".

כלומר?
"אני לא נכנס לזה. ערוץ 20 חייב לי הרבה תודות, כי אני לא שמעתי הרבה אנשים מדברים על ערוץ 20 לפני המאורע, ואני לא שומע הרבה אנשים מדברים על ערוץ 20 אחרי המאורע. וכאשר הם העלו אותי על סדר היום, כמעט שלושה ימים דיברו על ערוץ 20".

נתניהו וריבלין, ארכיון (צילום: קובי גדעון, לע
"תשאלו אותו מדוע הוא כל כך מפחד". ריבלין על נתניהו|צילום: קובי גדעון, לע"מ


היחסים העכורים בין הבית ברחוב בלפור לזה ברחוב הנשיא, אינם סוד מדינה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה לטרפד את בחירתו של ריבלין לנשיא, ואף העלה רעיון לביטול מוסד הנשיאות כדי לבלום את ניסיונו של ריבלין לסיים בו את הקריירה הפוליטית שלו. למעט התייחסות ישירה אחת, ביקורתית כמובן, ראש הממשלה נוכח בריאיון הזה רק בסאבטקסט, והאחריות למציאתו בין השורות היא על הקורא בלבד. באחת הפעמים, כשהשיחה מאיימת לגלוש לדעתו על דבר–מה שאמר נתניהו, אומר ריבלין בהומור אופייני שיש בו יותר משמץ של גילוי לב, "אני רואה שאתם מאוד מתעניינים בראש הממשלה. אני לא בטוח שהקשרים שלי מאפשרים לי לסדר לכם ריאיון איתו".

הנשיא העשירי מתנהג לעתים כתמונת ראי של ראש הממשלה. בעוד נתניהו מחרים את התקשורת, ריבלין מעניק ראיונות בחפץ לב. יתרה מכך, בריאיון הזה, למשל, יש לו כוונה ברורה להפנות את חלק הארי של המסרים לעיתונאים דווקא.

הזכרת את תקופת היותך במיעוט, והנה עברו השנים והממשלה היא ממשלה ימנית, במוסד הנשיאות יושב איש ימין, ועדיין יש תחושה שהתקשורת לא נכבשה, שהיא מדברת בשפה של שמאל ולא נותנת מקום לכל הדעות. זו תחושה אמתית או שזה אותו פחד קמאי?
"אני חשבתי שהיכולת לקיים דיאלוג, היכולת לקיים ויכוח, היא נשמת אפם של אותם דברים ששאפנו להם כשהיינו מיעוט. אם אנחנו חושבים שתקשורת פתוחה ולא מגויסת היא תקשורת שעלולה לשבש לנו את היכולת לשלוט, הרי אנחנו כאותו כלב שמסתובב סביב זנבו, יוצרים מעגלים שוטים שבהם אנחנו לא מגיעים לשום מקום.

"כשהייתי מגיע לתל אביב, כירושלמי, היו אומרים לי 'שמע, אתה ירושלמי אבל אתה סימפטי'. ואחר כך היו אומרים לי 'אתה בית"רי אבל אתה סימפטי'. הייתי אומר להם 'אתם לא מבינים, כי אתם גרים בתל אביב - אני סימפטי כי אני ירושלמי. אני סימפטי כי אני בית"רי'. הדברים האלה היו איזושהי מצוקה שחיינו בה כל הזמן כאנשים שמאוימים. וכל שאיפתנו וכל חלומנו היו היכולת ליצור מצב שבו תהיה ממלכתיות - לא במובן של ממשלה, אלא במובן שהמדינה הזאת שייכת לכל העם".

וכשהיום השלטון אומר "התקשורת עוינת אותנו, התקשורת רוצה להפיל אותנו, התקשורת מדברת בשפה של שמאל"?
"אני מציע שבריאיון אחר, של אדם שאומר את זה, תשאלו אותו מדוע הוא כל כך מפחד. האם 'ישראל היום' רודף אחריי? לא. אני רואה את שמי ב'ישראל היום'. נכון, אני רואה את שמי גם ב'הארץ', גם ב'ידיעות אחרונות'. אם כלי תקשורת לא מגיע למספר אנשים רב, הוא לא מקבל פרסומות מטעם אלה שמזינים את התקשורת בישראל - וזה דבר מוגבל ביותר, כי הכלכלה הישראלית יכולה לייצר כוח פרסום ברמה מוגבלת.

"אלא אם כן אתה יודע מראש שאתה הולך להשקיע כסף על מנת לקדם את עניינו של פוליטיקאי זה או אחר, של דעה זאת או אחרת, שהם דברים חוקיים שמשפיעים השפעה רבה על המערכת".

ביום שאחרי הפיגוע בדיזנגוף נתניהו התבטא נגד הנעשה במגזר הערבי, ודיבר על ההסתה האסלאמית, הנשק הבלתי חוקי ואי אכיפת החוק.
"כמו נאומים אחרים של ראש הממשלה, אני לא הייתי נואם את הנאום הזה. אני נבחרתי לשבע שנים, אני יודע שלא אתבקש להאריך את כהונתי, לכן אני משוחרר מלחצים פוליטיים. ראש ממשלה הוא איש פוליטי, והוא עושה חישובים פוליטיים. לפעמים חישובים כאלה יכולים להביא איזשהו יתרון רגעי, אבל לטווח ארוך אנחנו הרי נצטרך להתנצל שבע פעמים על מה שאמרנו".

אז מי משפיע יותר על התקשורת - הכוחות הכלכליים, השלטון או אולי אותו קול המון שמגיע מלמטה?
"באותה מידה אני שואל אתכם, האם ח"כ שהולך לשבע ועדות משפיע על התקשורת יותר מח"כ שמדבר שטויות מעל במת הכנסת והופך את חברותו וכל חברות חברי הכנסת לחוכא ואטלולא? מי משפיע יותר? מי מקבל יותר כותרות? ראיתי ח"כ מגיע לתכנית מאוד פופולרית ובעלת השפעה, שמטיחים נגדו ומטיחים נגדו ומטיחים נגדו, והוא אומר 'תראו, זה שהגשתי הצעת חוק כזאת הביא אותי להיות איתכם. הייתם מעלים על דעתכם להביא אותי אלמלא הייתי מעלה את הצעת החוק הזאת?'".

בבוקר הריאיון מתפרסם ברשתות החברתיות סרטון המריבה בחניון הכנסת בין ח"כ איילת נחמיאס–ורבין ובין, ניחשתם נכון, ח"כ אורן חזן. ריבלין מסרב להתייחס לגופם של אנשים, אבל מדבריו קל להבין מה הוא חושב על הרמה של לפחות חלק מחברי הכנסת. "כיו"ר הכנסת ה–16 התבקשתי על ידי העיתונות לקיים מפגש לסיום כהונתי", הוא מספר. "היו אז תופעות שהיום נראות כאילו הן מבית מדרשה של חנה בבלי, והעיתונאים שאלו אותי 'מה אתה אומר על זה?'. הסתכלתי למצלמות ואמרתי: 'העיתונאים שואלים אותי בשמכם, אחיי ואחיותיי אזרחי ישראל, מה לעשות עם חברי הכנסת, אז אני אומר לכם: פשוט תבחרו חברי כנסת טובים'. בכנסת ה–18 אמרו לי 'אנחנו לא יכולים לבחור את חברי הכנסת, אנחנו מצביעים עבור המפלגות'. אז תאמרו למפלגות שאם הן יבחרו אנשים לא טובים, לא תבחרו בהן.

"הפוליטיקאים בישראל מחשבים את הצורך שלהם לומר את דברם לאומה על מנת שיבחרו בהם - בעבר, בן–גוריון או ז'בוטינסקי, היו אומרים 'אנחנו נראה לציבור מה הוא צריך ולא מה הוא רוצה'. והיום אנחנו נמצאים במצב שבו קודם שואלים את הציבור מה אתה רוצה ואז אומרים לו 'אנחנו חושבים שאתה צריך את מה שאתה רוצה', ואז כל אחד מקבל את הקולות שלו".

"אין יותר מדורת שבט"

ריבלין, 76, נשוי לנחמה - שאגב, כותבת בעצמה את הפוסטים המיוחסים לה בדף הפייסבוק של הנשיא - אב לארבעה וסב לתשעה, נבחר לראשונה לכנסת בשנת 88'. עוד לפני כן היה חבר מועצת העיר ירושלים, יועץ משפטי של בית"ר ירושלים ומזכיר סניף תנועת החרות בבירה. בשנותיו בכנסת כיהן, בין היתר, כשר התקשורת וכיו"ר הכנסת. אחרי עשרות שנים של פעילות ציבורית וקילומטראז' ארוך של תפקידים שהציבו אותו בעין התקשורת, יש לו לא מעט תובנות על המשולש תקשורת–חברה–מדינה. לשיטתו, החברה הישראלית היום מחולקת לארבעה שבטים: רוב חילוני ומיעוטים - דתי, חרדי וערבי - כאשר לכל שבט תקשורת משלו ומערכת חינוך משלו. בכנס הרצליה ביוני אשתקד הוא נשא נאום שהוכתר כ"נאום השבטים", ובו דיבר על הסכנה שבפיצול הזה, שכן ארבע הקבוצות הללו לא מכירות זו את זו ויש ביניהן פערים עמוקים, ולכן יש צורך בכינון סדר חברתי חדש.

"אני אומר לעם את הדברים בשבילו. למענו"|צילום: תומר רייכמן

הפערים הללו מטרידים אותו כאשר הוא מדבר על התקשורת הציבורית והתהפוכות שהיא עוברת כעת. "חוק רשות השידור הטיל על הציבור אגרה לממן את התקשורת, כך שהתקשורת הציבורית לא ממומנת על ידי הממלכה, שהיא הממשלה, ולכן היא יכולה להיות חופשית בדעתה. נכון שבתקשורת הציבורית היו וישנם גם אנשים מאוד פוליטיים - כמו שלי יחימוביץ', אריה גולן, יעקב אחימאיר - ובכל זאת היכולת לקיים ולפתח את הדיון הציבורי באה לידי ביטוי. כשהציבור משלם בעד תקשורתו, אין פטרון שיאמר 'אם לא תעשו מה שאנחנו אומרים לא ניתן לכם כסף', כפי שמתגבש היום. קל היה לבוא לציבור בצורה פוליטית ולומר 'אנחנו מסירים מאיתכם מס'".

זאת הייתה טעות בעיניך?
"לא טעות, זה דבר שיכול לפגוע באושיות הדמוקרטיה. בשידור הציבורי אתה נותן לכל המיעוטים יכולת לראות ולשמוע ולהיות ניזון תקשורתית מהרדיו הציבורי, וגם ההשפעה של הממלכה ושל הדוקטרינרים היא מעטה מאוד".
אבל זה לא מה שקרה לאורך השנים. ברשות השידור תמיד הממלכה איכשהו התערבה.

"ודאי שהפוליטיקאים התחילו למנות אנשים מטעמם, כי גם רשות השידור ממונה ונבחרת על ידי גורמים פוליטיים. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא התקשורת הציבורית, ולצערי הרב אני רואה גם בביטול חוק רשות השידור, גם בביטול האגרה, גם בהתערבות הבלתי פוסקת של הפוליטיקאים במערכת - אות אזהרה של יותר מכתובת על הקיר. קיר עם כתובת - שהכתובת גדולה יותר מהקיר".

אתה חושש שלא תקום רשות שידור חדשה?
"אני חושש שרשות השידור תהפוך להיות אותה רשות שידור שעליה חלם בן–גוריון, שהיא ציבורית - רק שהוא אומר לציבור והוא מכוון אותו. זה מה שהיה בראשית המדינה, כשאני הייתי במיעוט אז, ואני זוכר עד כמה התלוננו. והיום, למיעוט שהפך לרוב - ברוב שנותיה של מדינת ישראל - אסור לחשוב לרגע אחד שהוא יכול לבטל את הצורך הדמוקרטי בשידור ציבורי. שידור ציבורי אינו נקי מהשפעות, אבל הוא נותן לציבור את האפשרות להבין דעות אחרות, לשמוע דעות אחרות. כי מה שקרה בשנה הזאת, זה שלמרות שהתודעה הישראלית משתנה, הציבור לא יודע מכך. התקשורת לא נוגעת בכך".

למה הכוונה?
"מישהו יודע שאין יותר מדורת שבט? היום אתה לא יודע יותר מי רואה כבלים, מי שומע רדיו ומי רואה טלוויזיה. מדורת השבט פעם הייתה מדורת העם, והיום יש מדורות שבטים. אף אחד לא מעלה על דעתו - וזה בדוק - שלעיתון 'המודיע' יש יותר קוראים מאשר עיתון 'הארץ'. בוודאי שלעיתון 'הארץ' יש השפעה בגלל אותם אנשים שקוראים אותו, מי מתוך הזדהות ומי מתוך היצר של האדם להתרגז".

אז אנחנו צריכים להשלים עם העובדה שאין יותר מדורת שבט, או לשאוף למשהו חדש?
"כל מדורות השבטים האלה צריכות להסתגל לכך שאנחנו נמצאים במערכת שבטית - הממלכה מתפרקת לשבטים, שזו בעיה גם חברתית, גם לאומית, גם כלכלית וגם דמוקרטית, שהיא בעיה מאוד מטרידה. התקשורת צריכה גם היא להיות מודעת לאותה מציאות ישראלית מתחדשת ולסגל את עצמה. ברגע שאחד שומע רק רדיו קול חי, ואחד שומע רק את ערוץ 7, ואחד שומע רק את קול המוזיקה, ואחד רואה רק את מערכות החדשות על התפלגויותיהן, אף אחד לא מודע בדיוק מה הצד האחר עושה ואיך האחר חי. אין מפגש, אין דיאלוג".



אז למה אתה מצפה?
"אני מצפה שבתקשורת יהיה אפשר ליצור את הדיאלוג בין כל המערכות האלה. בזמנו, ח"כ יעקב ליצמן היה שואל אותי, 'למה עיתונאים תמיד שואלים אותי מה קורה עם העדה החרדית? למה לא שואלים אותי בתור אחד ממנהיגי ישראל על יחסינו עם ארצות הברית?'. מדוע באמת?".

אדוני הנשיא, איך תחזיר בכל זאת אל חיק המוסד, אל חיקך, את אותם אנשים שמושפעים על ידי ההמון המסית?
"הרי בסופו של דבר נבחרתי על ידי חתך של ח"כים שבאו מהעם, כי כל המנהיגים באותה עת משום מה חשבו שצריך מישהו אחר, או צריך רק שלא אני אהיה. יש הסתות מפורשות היום בתוך המערכת החברתית בישראל, שחלקן נובע מהמערכת הפוליטית. המערכת הערבית רוצה את הקיצוניים ביותר בצד הערבי כדי לקבוע שיש גרעין שהוא בטוח ומובטח לה מבחינה אלקטורלית. אותו דבר בימין. אותו דבר במערכת שבה מתמודדים על מנהיגות. פעם היה הימין והיה השמאל. היום השאלות הן כבר לרוחב הלוח, והעם בישראל מאמין באנשים שאומרים את האמת".

אז יש תקווה.
"יש תקווה, אבל גם כאשר אין תקווה אני אמלא את תפקידי. אני אומר לעם את הדברים בשבילו. למענו. אני גם יכול לטעות, אבל לא באותם נושאים שכרגע אני מותקף בהם. אני מאמין באמונה שלמה שכאשר הרוב הדומם, כאשר 95% נותנים ל–5% להשתולל ולא אומרים להם 'רבותיי, אתם מובילים אותנו לעברי פי פחת', אנחנו, הרוב הדומם, אשמים כמו ה–5% האלה" - וכאן ריבלין דופק על השולחן בעוז בפעם השנייה - "לכן אני לא אמרתי אף פעם 'בני עמי בחרו'. לא אמרתי, כי אני מהעם הזה ואני לא בחרתי בזה".