עוד לפני שמשה סילמן החליט להצית את עצמו בהפגנת המחאה ביום שבת כאקט של ייאוש הוא הכריז שיעדיף למות מאשר לעבור לגור ברחוב. בבלוג "מאבק הדיור הציבורי" שפתחה הפעילה החברתית ליטל בר בחודש מרץ, הוא התריע: "ביולי 2011 עברתי אירוע מוחי, ומאז אני לא עובד, אני חי מקצבת הכנסה של 1,800 ש"ח בחודש", כתב, "אני מרגיש שהמדינה רוצה להרוג אותי, הייתי שלוש שנים בסדיר, מילואים עד גיל 46, אני צריך כנראה לעשות את מה שהמדינה רוצה מאוד, וזה למות, אין תקווה".
אבל התגובה לא עוררה סערה ציבורית, אפילו לא תגובות נזעמות בפייסבוק. "בעקבות ההודעה ממשה דיברתי אתו כמה פעמים בטלפון ושמעתי שהוא היה במצוקה מאוד קשה. מאז קיבלתי כמה עשרות של פניות של אנשים שהתייאשו מהמצב, אבל עד המעשה שעשה הייתה מעט מאוד התעניינות ציבורית בנושא", מספרת בר.
סילמן כלל לא לבד במצבו הנואש, מספרת בר. אברהם בן שמואל, גבר בן 60 הסובל מבעיות בריאותיות, הוכרז לאחרונה כ"פולש" לדירת העמידר בעלת שני החדרים ביפו, שלדבריו התגורר בה כל חייו ושם הוא מתגורר עם אשתו. וגם הוא כמו סילמן, מסביר שיעדיף לשים קץ לחייו מאשר לעבור לרחוב.
מגיל צעיר גר בן שמואל בדירה עם משפחתו, אך במהלך השנים גם עבר בין מוסדות שונים. "כמי שסובל מהפרעות קשב וריכוז עברתי בין פנימיות ומוסדות אחרים של המדינה, בחלקם גם עברתי הטרדות מיניות של מדריכים, אבל במשך כל הזמן הזה, זה היה הבית שלי", הוא מספר, "לפני 15 שנים, עם עבר של הדרדרות לסמים ולגניבות ואפילו תקופה בכלא, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהשתקם. בעשר אצבעות נלחמתי נגד העולם, החזרתי את כל החובות שלי, התחלתי לעבוד, והתנקיתי מכל החומרים שהשתמשתי בהם בעבר. מהאדם הכי ממורמר בעולם, הרמתי את עצמי על הרגליים והיום אני לא חייב שקל לאיש. אפילו השקעתי כ-160 אלף שקלים על תיקון ושיפוץ הדירה, אחרי שהבנתי שפניותיי לעמידר לא נענות. עכשיו, עד שהתחלתי לטעום כמה כיף להיות מועיל בחברה, אני מקבל כזאת סטירה".
"פתאום אני נחשב לפולש"
בן שמואל מספר, כי לאחר מות אמו, חתמה עמו חברת עמידר, באישור משרד השיכון, חוזה כדייר ממשיך. אולם, כשביקש לרכוש את הדירה, שינה משרד השיכון את עמדתו והכריז עליו כ"פולש". "קיבלתי הצעה להנחה מסוימת על מחיר הדירה, אך כמי שמשלם שכר דירה במשך שנים, היא לא הייתה מספיקה בעיני. כשערערתי על גובה ההנחה, ועדה עליונה של משרד השיכון החליטה שלא גרתי כאן במשך שלוש שנים ולכן לפתע אני נחשב לפולש. וזה למרות שיש לי את כל האישורים מעמידר שמציינים שגרתי כאן גם במשך כל אותה תקופה", הוא מסביר.
אברהם מדגיש שכל חייו התגורר בדירה זו ביפו, מלבד תקופות בהן שהה במוסדות של אגודת ישראל, או במוסדות אחרים בפיקוח המדינה. כיום בגיל 60, הוא מסביר שאינו מסוגל כרגע לעבוד: "אני סובל מבעיות בחוליות הגב, כרגע יש לי קרע בגיל ובנוסף גילו לי ארבעה גידולים בריאות שעדיין לא ניתן לדעת מאיזה סוג הם. אבל עכשיו באטימות שלהם יזרקו אותי לרחוב ולזרוק אותי לרחוב משמעותו לזרוק אותי למוות, כי ברגע שזה יקרה אני אפסיק לחיות, את יכולה לקרוא לזה אתאבד", הוא מוסיף.
בדומה למקרה של משה סילמן, גם את בן שמואל מלווה ארגון רבנים לזכויות אדם ובקרוב, הוא מספר, כי הגיש עתירה מנהלית לבג"ץ כנגד משרד השיכון ועמידר באמצעות עורכת הדין מטעם הארגון בקי כהן-קשת ובו הוא מערער על שינוי מעמדו למעמד פולש. "הוא גר שם מעל 40 שנה ויש לנו אינדיקציות רבות על כך שעמידר יודעים על כך. זאת אולי מעין נורה אזהרה לציבור – מי שמתווכח עם המערכת, ישלם על זה. הוא ביקש להופיע לפני הועדה, אבל כמו במקרה של סילמן, הוא אפילו לא קיבל התייחסות. ההתייחסות היא לטפסים ולא לבני אדם, רוב האנשים פשוט מרכינים ראש ונכנסים לדיכאון".
ליטל בר, המנהלת את הבלוג בהתנדבות ומנסה לסייע במקרים רבים כמו המקרה של סילמן ושל בן שמואל, מסבירה כי ככל שמחירי הדיור עולים, כמות הפניות אליה גוברת. "הבעיה במקרים האלה היא שמדובר בהרבה מאוד בירוקרטיה מסובכת שהציבור לא תמיד מבין או מעדיף לא להיכנס אליה", היא מסבירה, "אנחנו לא מעוניינים שמקרים כאלה יתפסו כמעשה גבורה, כדי שלא יחזרו על עצמם ומעודדים מאבק במקום ייאוש, אבל זה בהחלט עובד. רק כמקרה קיצוני כזה מתרחש אנשים מבינים את חומרת המצב".
משרד השיכון: "האישור שקיבל מקורו בטעות"
ממשרד השיכון נמסר, כי "מהנתונים שבידנו עולה כי מדובר בזוג המתגוררים בדירה בשיכון הציבורי בת 2 חדרים בישוב תל אביב, ללא חוזה. הדיירת החוזית בדירה הייתה אימו ז"ל של מר בן שמואל והיא עברה לגור במוסד גריאטרי מאוגוסט 2001 ועד לפטירתה ביוני 2008. לפי ביקור שנעשה באוגוסט 1999 ובאוקטובר 2000, מר בן שמואל לא התגורר בדירה ועל פי הביקור, רק לאחר העברתה למוסד התגורר בדירה. על פי הנהלים, 'דייר ממשיך' הינו בן זוג של הדייר החוזי שנפטר או שעבר למוסד סיעודי או בנו/בתו או נכדו/נכדתו או הורה או 'אפוטרופוס' של הדייר החוזי, ובפרט שעונה על התנאי של מגורים במשך 3 שנים לפחות בסמוך לפטירת הדייר החוזי או המעבר למוסד סיעודי והינו 'חסר דירה'".
במשרד השיכון מאשרים שהוא אושר לדיור באוקטובר 2008 ואף חתם על חוזה שכירות אך, לדבריהם, "האישור מקורו בטעות מאחר ולא התגורר בדירה טרם העברתה למוסד והחוזה התבטל".
עוד נמסר, כי "הוועדה בחנה את מכלול הנתונים והנסיבות ולא מצאה מקום לחרוג מהכללים ולהעדיפם על פני משפחות זכאיות. ועדת אכלוס עליונה הנה הדרג הבכיר ביותר הדן בערעורים בנושא זה והחלטתה תקפה לשנה".